מי ששלחו את השוטר ש"עיכב אותי" בהר הבית – מעכבים את הגאולה

ח"כ לשעבר פרופ' אריה אלדד עוכב אתמול בהר הבית בידי המשטרה כי לא התקדם בקצב הרצוי לה

אל חשש: זהו איננו מאמר תיאולוגי, וגם לא פרשנות חדשה על מדרשי הגאולה. זה סיפור על מעשה חרפה, שבסופו יתברר כי דווקא החיפזון מעכב.

לראשונה זכיתי לעלות להר הבית עם אבי מורי ע"ה, פרופ' ישראל אלדד, ביום חמישי, כ"ט באייר תשכ"ז, למחרת שחרור העיר. מנחם בגין אסף קבוצת בכירי אצ"ל ולח"י כדי לעלות להר הבית ולרדת לכותל המערבי. אני בן 17 הייתי ביום ההוא. לא אשכח אותו לעולם.

הייתי מנסה לתאר מה הרגשתי, אבל עשה זאת יפה מכול המשורר אורי צבי גרינברג, שעלה לראשונה להר לפני מאה שנים בדיוק וכתב: "איני בכוחי הביטוי למסור בצירוף אותיות את טיב הטעם ואת ריח האויר, דמבראשית הוא כך, ואת אשר התחולל בכל איברי הגוף ובכל כוחות הנפש והדמיון שבי, באותה הוויה שלי שזכיתי לה אז".

מאז כבר זכיתי לעלות פעמים רבות. אבי עתר כמה פעמים לבג"ץ נגד איסור התפילה ליהודים בהר, אך הושב ריקם. פעם עלינו בתשעה באב, וקידם את פנינו המון ערבי משתולל. השוטרים ברחו וסגרו את שער המוגרבים מאחורינו. הייתי אז חייל במילואים, ועליתי להר עם כלי הנשק שלי – אז עוד מותר היה לעשות כן. יריתי באוויר, הערבים נסוגו והשער נפתח.

הייתי עם אבי כשהוביל קבוצה מחבריו לעלות להר וקצין משטרה חסם את דרכם ומנע עלייתם. אני זוכר את הדמעות חונקות את גרונו. בשנות התשעים עוד זכיתי לעלות להר עם אלוף פיקוד המרכז, נחמיה תמרי ז"ל, ולרדת גם אל מעמקי "אל־אקצה אלקדים" ולראות את קורות הארזים במרתף ההוא לפני שהושלכו לגשם ולשמש. הלכנו גם אל הקמרונות של שערי חולדה ואל החללים העצומים של אורוות שלמה, בטרם הפכו לחרפתנו למסגד ענק. זכיתי לבקר בתוך שער הרחמים לפני שגם הוא הפך למסגד.

עליתי להר כנער, כחייל, כאזרח וכחבר כנסת – אך מעולם לא זכיתי להיות "מעוכב". אתמול, ב' דחול המועד, עליתי להר עם קבוצה קטנה של ארגון בידינו. רציתי להסביר משהו בכניסה, בשער הלל, והשוטרים הודיעו שאסור להתעכב שם. יש נקודה שמותר לעצור בה, אל תעצרו, הם הורו לנו. ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר בהליכה. כשרציתי להראות את חפירת הענק והמדרגות המוליכות אל אורוות שלמה שהפכו למסגד, תוך הרס שרידי בתי מקדשינו – אסרו עלינו לסטות אפילו מטר מהנתיב. כשעצרנו ליד כותל המזרח, נוכח כיפת הסלע, והסברתי מה היה גובה האולם שעמד כאן בימי הורדוס (גבוה יותר מהכיפה המוזהבת) – האיצו בי השוטרים בתקיפות להתקדם.

אתם מעכבים את כל מי שבא אחריכם, הם הסבירו. כשעצרנו לדקה ליד שער הרחמים וביקשתי להראות את קורות הארזים המכוסות בצפונו – הגדשתי כנראה את הסאה. הגיע קצין, שהורה לי להיפרד מהקבוצה, הודיע לי שאני "מעוכב", והוציא אותי מההר. בשער השלשלת רשם את מספר תעודת הזהות שלי. הנימוק: לא צייתתי להוראות השוטרים. ביקשתי לקבל בכתב את הודעת העיכוב, והקצין הציץ בשעונו והסביר שכיוון שעוכבתי לפחות מעשרים דקות הוא לא חייב לי דבר.

הקצין רק מילא הוראות. החרפה היא של ממשלות ישראל לדורותיהן – מימי הממשלה שבגין היה חבר בה מיד לאחר שחרור ההר, ולא מיחה נגד העברת השליטה לווקף, וכל הממשלות מימין ומשמאל עד ימינו.

השר איתמר בן־גביר התקשר לברר על מה "עוכבתי" והבטיח לבקש הבהרות. אך להוותנו, המשטרה מצפצפת עליו. בית המשפט העליון, שידו בכול, רק מענייני הר הבית מושך את ידיו ומותיר את חופש הפולחן בידי הממשלה, ממש כדבר המלך במועצתו בימי המנדט.

זאת חרפת הריבונות הערבית בהר. אלו ששלחו את מי ש"עיכב" אותי מעכבים את הגאולה. "ישראל בלי ההר", כתב אצ"ג, "הוא לא ישראל". הגיעה העת שנהיה ישראל.