הנטייה בישראל היא לנתח את הקונספציה מזווית ביטחונית צרה, אולם יש לבחון את הרגע הקיומי הזה גם ממבט חיצוני, בהבנה שעקרונות ומנגנונים רבים גויסו למען החרבת ישראל דרך שלילת זכותה להתקיים. מלחמה ממושכת הפכה את הציונות לגזענות, את ישראל למדינת אפרטהייד, ואת ההגנה העצמית שלה לרצח עם. זו מלחמה נגד זהותו של עם עתיק, שמטרתה לתדלק שנאה עתיקה לא פחות דרך דמוניזציה, דה־לגיטימציה ואמות מידה כפולות.
כך הפך העם היהודי לעם לבנים כובש, וישראל נדמתה למפעל קולוניאליסטי. באקדמיה, ברחובות, ברשתות ואפילו בנאום שנושא יהודי שזכה בפרס על סרט בנושא השואה, הקונספציה היא שמדינת ישראל קיימת כי התחוללה שואה, שישראל היא פרס ניחומים לעם שהפתרון הסופי הוא השמדתו.
ההפך נכון: לו הייתה מדינת ישראל, לא הייתה מתחוללת שואה. מדינת ישראל, כפי שהבין היטב דור התקומה, ואף עיגן במגילת העצמאות, היא מדינת הלאום שהעם היהודי שב אליה. סיפור העם היהודי בארץ ישראל לא החל בעקבות השואה. הציונות – תנועת שחרור לאומי פרוגרסיבית בת יותר מ־140 שנה – מעוגנת בזהות יהודית שהונחלה במשך אלפי שנים לדורות שהתפללו, השתוקקו וחלמו לחזור למולדת היסטורית.
לתפיסה שגויה שקרסה יש השלכות רבות – מביטחון לאומי ועד למדיניות חוץ, מחינוך ועד יחסי ישראל עם התפוצות. היא משפיעה על הצבת היעדים של הצבא ועל ההבנה על מה אנחנו נלחמים ומוסרים את הנפש. היא מחדדת את מחויבות מדינת ישראל להשבת אזרחיה הביתה ולהשבת חלליה לקבר ישראל, וכן למימוש הערבות ההדדית. יש ללמוד את עיצוב הזהות הישראלית מאחיותנו ואחינו בעולם. זהות יהודית איננה בהכרח דתית, אבל היא איננה בת־בחירה. היא מחייבת את החוששים מזהותם היהודית ואת החוששים מגיוס לצבא. היא מציבה מראה מול "עם ספר" שאיבד את הסיפור, שיש בו מי שמאמינים שהסיפור היהודי מתחיל בשואה, שהאנטישמיות מתה באושוויץ. טבח שמחת תורה מוכיח שהאנטישמיות לא מתה, אלא רק פיתחה זן חדש, עמיד ומסוכן: אנטי־ציונות ושלילת זכות קיומה של ישראל.
ממילא, התשובה צריכה להינתן בין השאר בעיצוב מדיניות חוץ בכל הנוגע לתפקידה של ישראל כמדינת לאום ברגע קיומי. היא מחייבת קימה מספסל הנאשמים שישראל ישבה עליו במשך עשורים, ששיאה בתביעה של דרום־אפריקה בבית הדין לצדק בהאג בהיפוך אורווליאני של עובדות וחוק. טיעוני ישראל אל מול האמנה למניעת רצח עם – מונח שהנחיל רפאל למקין, שכל משפחתו נרצחה בשואה והקדיש את חייו לאמנה שמטרתה "לעולם לא עוד" – היו צעד ראשון בפרק הבא של דרישת ישראל ליישום שוויוני ועקבי של האמנה כלפיה. המשך יישום בררני של הסדר העולמי אינו פוגע רק ביהודי משפחת העמים, אלא גורם לקריסת מנגנוני הצדק.
אנחנו מצויים ברגע מכונן שמאפשר אולי בפעם הראשונה לממש לא רק את ברית הגורל בינינו, אלא גם את ברית הייעוד. דור גבורה של עם קטן, שמחציתו בארצו ומחציתו מפוזר, חייב להתאחד בבניית הקומה הבאה במפעל המשותף של הנס הישראלי – קומה רוחנית־ערכית.
כדי שיקבל את מקומו הראוי בשרשרת הדורות, טבח שמחת תורה חייב להיכנס ללוח השנה היהודי באופן שמשקף כי כוונתו הייתה לחולל, לנתץ, להשמיד ולאבד. חידוש הברית מחייב את עם הספר לכתוב את פרקיו הבאים יחד. הציווי לזכור בפסח, בתשעה באב, בימי השואה והתקומה ובפורים הוא קריאה לפעולה גם בעת הזו.
הותקפנו בשבת שמחת תורה, בשיא חגי תשרי, כשחגגנו את הספר שהחזיק אותנו כעם במשך אלפי שנים. ב־6 באוקטובר הזיכרון היהודי היה בנקודת שפל. ב־7 באוקטובר נשמעה קריאת השכמה. את הקונספציה שקרסה חובה לתקן, לא רק בברית הגורל שמכתיבים שונאנו, אלא בברית הייעוד שאנחנו מתחייבים לה מרצוננו ביחד.
חברת הכנסת לשעבר מיכל קוטלר־וונש היא השליחה המיוחדת של מדינת ישראל למאבק באנטישמיות
