טבריה, אחת מארבע ערי הקודש, שימשה אתמול תפאורה הולמת למילים כדורבונות מפי בכיר מפלגת דגל התורה משה גפני: "בלי לומדי תורה אין לנו עתיד". אכן, למדינת ישראל אין עתיד בלי תורה. היא קמה מכוח מסירות נפש של לומדי תורה במשך אלפיים שנות גלות, אומנם עם מעט התגייסות הרצליאנית בישורת האחרונה. היא תתרוקן חלילה מתוכן בלי תורה. לכל היותר היא תהיה מין ניו־זילנד או ליכטנשטיין במזרח התיכון. רק לימוד תורה ודבקות במצוותיה, מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו יבטיחו את יכולת ההיבדלות הישראלית משאר העמים.
אך בניגוד לרושם שח"כ גפני ניסה ליצור בטבריה ולתחושת שעת השמד שמשדרים דוברי המחנה החרדי, מדינת ישראל אינה נדרשת בעת הזאת להכרעה בינארית – לימוד תורה או גיוס לצבא. אפשר גם וגם, מוכרחים גם וגם. מוכרחים אפילו לעבוד קצת. בעצם, זאת הנוסחה התורנית המקורית. חובשי הכיפות הסרוגות מגשימים אותה בהצלחה נאה כבר דורות, מפני שבלי לומדי תורה אין עתיד, אבל בלי צבא אין חיים. האם אחרי אירועי שמיני עצרת האחרונים צריך עדיין להסביר את זה?
אתמול, בערך בשעה שגפני נאם בטבריה, פגשתי במקרה את אביעד גזבר, בעלי מסעדת חומוס אליהו ליד עלי, שלפני חודש חיסל בה מחבל רוצח. הוא שוב היה עם נשק ארוך, ושוב הגיע לחומוסייה היישר מחאן־יונס. להפתעתי התברר שנוסף לשני עיסוקיו, מסעדן ולוחם, אביעד גם מנהל את ישיבת עוז ואמונה בשכונת נווה־שאנן בתל־אביב. לא שאלתי את רשותו כדי לגייס אותו להוכחת תיאוריית "גם וגם" הנ"ל, אבל הוא מדגים אותה היטב בעיסוקיו הבו־זמניים: תלמוד תורה עם דרך ארץ, ישיבה עם צבא, עוז ואמונה.
אחינו החרדים, הסירו דאגה מלבכם. תורת ישראל תשרוד את משבר גיוסכם לצה"ל, אולי במסגרת ישיבות הסדר משלכם. מעמדה כתורת חיים רק יתחזק כשהיא תפסיק לשמש אליבי להשתמטות. בעוד דור או שניים אפילו תודו שמעז יצא מתוק, יצאה תורה.
