ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, עלה לדוכן הכנסת אחרי ההצבעה ההיסטורית נגד הכרה במדינה פלסטינית בכפייה, זלזל בחשיבות ההצבעה, ואמר לראש הממשלה בנימין נתניהו: "הקשרים שלי עם הממשל האמריקני טובים בהרבה משלך". זו דוגמה נוספת לחוסר ההבנה של רבים בשמאל, ובהם לפיד, בטיבה של דיפלומטיה.
בשבועות האחרונים מתגלעות מחלוקות בין ידידתנו ארצות הברית ובינינו – מסוגיית הקמתה של מדינה פלסטינית, דרך הכנסת הרשות הפלסטינית לעזה ועד לעניין כניסת צה"ל לרפיח. על העובדה הזאת אין ויכוח, אך השאלה היא מה עושים במצב של חילוקי דעות. האם מצופה מישראל שתתכופף ותקבל את עמדת ארה"ב, או שעל מדינת ישראל לעמוד על שלה ולהתנגד למהלכים שמסכנים אותה? מה עושים כשחבר קרוב טועה: האם נכנענים מיד לדרישותיו, או שמא עומדים על עקרונותינו, גם במחיר של חיכוך עם בת בריתנו החשובה?
התשובה לשאלה זו מורכבת: אין סיבה לשלול על הסף כל גמישות בנוגע לדרישות של בנות הברית שלנו. להפך, היכן שישראל יכולה להתגמש מבלי לפגוע באינטרסים שלה, טוב שתעשה זאת. אולם היכן שמדובר בסוגיה אסטרטגית ואולי אף קיומית, המבחן האמיתי של מנהיג אינולרכוש את אהדת בת הברית אלא להתעקש על האינטרסים החיוניים של המדינה. דיפלומטיה טובה היא לא תחרות פופולריות. דיפלומטיה טובה היא קידום האינטרסים של המדינה שלנו והצבתם במקום הראשון. ממילא, לא פעם דיפלומטיה טובה דורשת מאיתנו להיות דווקא אהודים פחות ולהתעמת עם ידידינו. השאלה היא המטרה, לא הדרך.
מי שמבקר את נתניהו בגלל היחסים המתוחים לכאורה עם האמריקנים, בשל חילוקי הדעות עימם, לא מציע חלופה עדיפה. אי אפשר לוותר על כיבוש רפיח ולהניח לחמאס להמשיך לשלוט בה, שכן מהלך כזה יאפשר לארגון הטרור להיבנות מחדש, להשתלט מחדש על עזה כולה ולהמשיך לבצע טבח אחר טבח. אם מדינה פלסטינית תוקם בעקבות טבח 7 באוקטובר, היא תיזכר לעד כמדינה שהקים חמאס בדרך אלימה להחריד, ותעודד עוד טרור נגד ישראל ונגד העולם החופשי. העברת השליטה בעזה לידי הרשות הפלסטינית, שמממנת מחבלים רוצחי יהודים, לא תביא למציאות טובה יותר באזור, אלא תאיים על ישראל כולה.
כך נמדדת מנהיגות איתנה: לא מדיניות חוץ של שתיקה, חיוכים וציות לדרישות של מדינות אחרות, אלא מדיניות חוץ שעומדת איתן על האינטרס של מדינת ישראל, גם במחיר עימות גלוי מול ידידתנו הטובה ביותר.
בצד זה, ראוי לפנות ישירות לקהל האמריקני. כמו רבים וטובים אחרים, בימים אלה אני נמצא בשליחות מדינית באה"ב כדי להגיע לשטח ולדבר עם אזרחיה. הנתונים מדברים בעד עצמם: רוב האמריקנים עומדים לצד מדינת ישראל, על אף החיכוך בין הממשלות. הנתון הזה נשאר יציב לאורך זמן, גם חודשים לאחר תחילת המלחמה.
השילוב בין הסברה ישירה לקהל הרחב בארה"ב ובין העמידה האיתנה על האינטרסים של מדינת ישראל ברמה הבינלאומית ונגד לחצים של חברים יכול לתת לנו את אורך הנשימה הנדרש כדי לנצח במלחמה. דווקא הניסיון לרצות את החברים שוב ושוב יביא אותנו לאסון.
אי אפשר להקריב את האינטרסים החיוניים למדינתנו על מזבח הידידות, ולא ראוי להציג את הסיכונים שהאמריקנים רוצים שנסתכן בהם בתור ויתורים הכרחיים לטובת קיום היחסים בין המדינות. בסופו של דבר, כאמור, מוטב להיות חזקים מאשר אהודים. המטרות הקיומיות שלנו חשובות יותר מכל דרישה של חברים, טובים ככל שיהיו.
