באוטוביוגרפיה הטרייה של יעקב אחימאיר יש גילוי מרעיש. חתן פרס ישראל לתקשורת מספר על שיחות ארוכות שניהל עם פרופ' בנציון נתניהו בערוב ימיו, ושבאחת מהן הופתע לשמוע ביקורת חריפה על שירתו של אורי צבי גרינברג. מכל כרכי שירת אצ"ג החשיב הפרופסור "רק את ספר הקטרוג והאמונה ועוד משהו". על שאר הספרים אמר מילים קשות, ובכללן גם עשה שימוש בשורש שק"ר. אחימאיר כותב שלא הבין מה הניע את נתניהו הזקן, איש הגרעין הבית"רי הקשה, לאמץ דעה כה שלילית על המשורר שבית"רים רבים ראו בו נביא.
אולי יורשה לי להציע הסבר: אביו של ראש הממשלה אומנם היה שוחר שלמות הארץ, אך גם פרגמטיסט מדיני. אחרי שבנו התמנה לראש ממשלה והעביר את רוב חברון לידי ערפאת, הסביר לי בנציון נתניהו שאולי לא הייתה ברירה אחרת, בגלל האילוצים הבינלאומיים. נתניהו הבן, מצידו, נסמך לא פעם על משנת אביו כדי לדחות ביקורת ימנית על ויתור כזה או אחר שלו, וציטט את טענתו שהציונות הדתית לא מבינה כלום במדיניות. כלומר, לא בקיאה באמנות ההתמודדות החכמה עם לחצים אמריקניים. אצ"ג, בשעתו ובשירתו, תבע ממנהיגי היהודים לרשת את הארץ תוך התעלמות גורפת מלחצים זרים, ולכן ההיסטוריון בנציון נתניהו לא חיבב אותו. הוא חשב שמדובר בתובענוּת סרק תלושת מציאות.
והנה, כמה טרגי, דווקא בנימין נתניהו הפך עכשיו ליעד של הסתערות אמריקנית אכזרית. אחרי שנכנע לכל גחמות וושינגטון בעניין הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, ציית להנחיות האיפוק שלה בחזית הצפון, וברוח עמדתה לא הוציא מילה מפיו בעד טרנספר עזתי מרצון, ביידן בכל זאת נעץ סכין בגבו. "לא נקבל עוד 30 אלף עזתים הרוגים", איים השבוע הנשיא. נחשולי הזעם שהוא סופג מהאגף הפרוגרסיבי המטורלל במפלגתו בגלל תמיכתו בישראל בתחילת המלחמה, גורמים לו לאמץ את תעמולת חמאס. סגניתו האפרורית, קמלה האריס, דיברה על נתניהו כפי שנהוג לדבר במערב על רודני העולם השלישי, והכריזה ש"יש להבחין בין אזרחי ישראל לממשלתה". בעצם, זה גם מה שדונלד טראמפ אמר אחרי שהאריס וביידן הוכרזו כמנצחים בבחירות האחרונות בארצות הברית. הוא טען שרצון העם זויף.
אם כבר, נתניהו זייף את רצון העם כשנשא את נאום בר־אילן שלו זמן קצר אחרי שחזר לשלטון בקולות הימין. זה היה מפגן פרגמטיזם עוצמתי. עד עצם היום הזה הוא אינו שולל פומבית הקמת מדינה פלסטינית, בעיקר כדי שלא להרגיז את האמריקנים, אך הם עולבים בו שוב ושוב, כפי שעשו בעבר לראש ממשלה אחר, שנחשב לאידיאולוג ימני נוקשה בסגנון אצ"ג כמעט, יצחק שמיר.
בספטמבר 91', ערב הבחירות לנשיאות, כינס ג'ורג' בוש האב מסיבת עיתונאים כדי לשאת באוזניהם מונולוג עם ניחוח אנטישמי בגנות ממשלת שמיר. הנשיא דאז קצף על כוונת הקונגרס להעביר לישראל כספי ערבויות לקליטת עולי ברית המועצות, למרות סירובה לדרישתו להקפאת התנחלויות. הוא תיאר את עצמו כ"אדם אחד, בודד וקטן, שעומד מול אלף שתדלנים (יהודים) שהגיעו אתמול לגבעת הקפיטול". אחר כך הלם על השולחן ותקף "שר ראוותני אחד בקבינט הישראלי" (שרון!), שבאותם ימים נחשב לאוהב מתנחלים. כותרות העיתונים פה למחרת דיווחו על "הלם בירושלים", "בוש הכריז עלינו מלחמה", ו"הנשיא נלחם בישראל כדי לרצות את הערבים". שר הבריאות אהוד אולמרט קבע ש"בוש הוא פוליטיקאי ציני, אין לנו מה להפסיד, מה שלא נעשה – הוא עוין". מנגד, כתבני השמאל העלו על נס את כל מה שבוש עשה למען ישראל: סיוע תקציבי, וטו באו"ם, והפעלת לחץ על מוסקבה להתיר עליית יהודים. הם תמיד היו בצד האמריקני.
חודשיים אחר כך הודח בוש על ידי ביל קלינטון. היסטוריונים הצביעו על קשר בין שני האירועים: בוחרים אמריקנים לא מעטים כעסו על הנשיא שהשפיל את ישראל, ועברו לתמוך במועמד המתחרה. קשה לדעת עכשיו אם זה מה שיקרה בנובמבר גם לביידן ולהאריס. אולי דווקא נתניהו ייאלץ לפרוש, כמו שקרה ליצחק שמיר חודשים אחדים אחרי הדחת בוש, ולא בלי קשר להתנגשות עם בוש. הציבור הישראלי האמין שיצחק רבין ייטיב לנהל את יחסי ישראל־ארה"ב, מה גם שנמאס לו משמיר. היום נמאס לרובו מנתניהו, אך לא מתוך הזדהות עם טרוניות ביידן או האריס. רוב הישראלים רואים את המצב בחזית עזה עין בעין עם ממשלת הימין בראשות נתניהו. אם הוא יאזור עוז לתקוף את רפיח על אף התנגדות ממשל ביידן, יהיה לו אשראי עממי רחב. התמיכה בו רק תתעצם ככל שממשל ביידן ינסה להמשיך להשפיל אותו, ובעצם את כולנו. זו תהיה דרך להזכיר לאמריקה שאנחנו לא רפובליקת בננות.
"כפי מידת מותנו בעולם צריכה להיות מידת תקומתנו כאן", המליץ אורי צבי גרינברג בשנות השישים בעקבות רוח הנכאים שפשתה פה לרגל חיכוך ישראלי עונתי עם שאר העולם. בהזדמנות אחרת הוא התרה באופוזיציה (הימנית!) שלא לנסות להפיק רווח פוליטי מהביקורת הבינלאומית על ממשלת ישראל, התראה שכוחה יפה בימינו אלה לאופוזיציה משמאל, המתקשה לכבוש את שמחתה לאיד נתניהו אחרי ההתנפלות של ביידן. "צריך להיות כלל מקודש אצלנו", כתב אחרי פעולת גמול כושלת בצפון, "מי שאינו עומד כברזל ופלדה לצד הממשלה במילוי ייעוד צבאה הנאמן בעת מצוקה על גבולותיה, אינו נאמן להיות יורשה גם כשהיא יוצאה בדימוס או כשהפרלמנט שלה מפטר אותה".
