שני יהודים טלטלו השבוע את העולם היהודי. האחת היא ג'ודית באטלר, אייקון תרבותי ואינטלקטואלי של התנועה ה"נעורה" (Woke, המחליפה העדכנית של ה"פרוגרס"), שאמרה בפאנל בצרפת: "יכולות להיות לנו השקפות שונות על חמאס כמפלגה פוליטית, יכולות להיות לנו השקפות שונות על התנגדות חמושה. אבל אני חושבת שישר יותר ונכון היסטורית לומר שההתקוממות של 7.10 הייתה פעולה של התנגדות חמושה. זו לא התקפת טרור וזו לא התקפה אנטישמית".
השני היה ג'ונתן גלייזר, שסרטו "אזור העניין" זכה באוסקר בקטגוריה הבינלאומית. בנאום הזכייה אמר בהתרגשות, מול התעשייה ה"נעורה" בהוליווד: "כל הבחירות שלנו נועדו לשקף ולהתעמת איתנו בהווה. לא לומר 'ראו מה הם עשו אז', אלא 'ראו מה אנחנו עושים כעת'. הסרט שלנו מראה לאן דה־הומניזציה מובילה כשהיא בצורתה הרעה ביותר. היא עיצבה את כל העבר וההווה שלנו. כעת אנו עומדים כאן כאנשים שמפריכים את היהדות שלהם, והשואה נחטפה על ידי כיבוש, שהוביל כל כך הרבה אנשים חפים מפשע למאבק – בין אם הקורבנות של 7.10 בישראל, או ההתקפות המתמשכות בעזה. כל הקורבנות של הדה־הומניזציה הזו". מחיאות כפיים ודמעות שטפו את האולם.
הרשו לי הערת ביניים על סרטו של גלייזר, שעוסק בשואה ומתאר את חיי מפקד אושוויץ רודולף הס ומשפחתו, בביתם הסמוך למחנה. הביקורות מהללות, אבל לטעמי מדובר בסרט משעמם מאוד, שטחי ודל. יש פער בלתי נסבל בין הדמויות הפלקטיות, העלילה הריקה והאסתטיקה הבנאלית, לבין הפומפוזיות והחשיבות העצמית של הסרט, שמבוסס על גימיק לא מקורי של התבוננות עקיפה בזוועות השואה. כרגיל באומנות פוסט־מודרנית, על הדלות היצירתית אמור לפצות המסר הפוליטי הפומפוזי, שגם הוא לא מקורי ומבוסס על טענת "אנשים רגילים" של כריסטופר בראונינג.
לכן טועים אלו הסבורים שהנאום האנטישמי של גלייזר מנוגד לסרטו. משום שתיאוריית "אנשים רגילים" לא נועדה רק לומר שהנאצים היו אנשים רגילים, אלא, וזה המסר היותר חשוב שלה, שכולם יכולים להיות נאצים. כשהתיאוריה הזו מוסבת על היהודים בישראל, משתנה רק המודאליות: לא "יכולים להיות" אלא "הם". אותו המסר, המובלע בסרט, זיכה אם כן את גלייזר באוסקר, וכשהפך למפורש בנאומו, זיכה אותו בתשואות.
נשוב לעיקר. מהיכן מגיעה האנטישמיות של באטלר וגלייזר? לכאורה סביר יותר לצפות להתפכחות. יהודים רבים חוו הלם ודיכאון אחרי 7.10, כשבמערב התפשטו גלי אהדה לחמאס לצד אנטישמיות בוטה כלפי היהודים האבלים. אך הנה, עיניכם הקוראות, לא כך קורה.
ההקצנה המתמשכת של השמאל במערב מדאיגה. וכן, זה קורה גם פה. גם ישראל הופכת ל"נעורה", וכתוצאה מכך גם סובלנית יותר לאנטישמיות
כדי להבין זאת עלינו לבחון את מצב האנטישמיות בעולם. אבל קודם לכן נזכיר שפוליטיקה היא במהותה "משחק קואליציה", כלומר, בנויה על גבולות של שיתוף פעולה. הגבולות הללו הם המפתח להבנת הערכים היסודיים של השחקנים. ההכרעה מי לגיטימי ומי פסול לשיתוף פעולה היא הביטוי העמוק ביותר לסולם הערכים האידיאולוגי האמיתי.
כידוע, הריכוז המובהק ביותר של אנטישמיות בימינו נמצא בעולם המוסלמי, הכולל כמעט שני מיליארד איש. שלא כמו במערב, מדובר באנטישמיות רשמית ומפורשת – דתית, אידיאולוגית ופוליטית. לעיתים שואלים כמה בעולם המוסלמי "רדיקליים", והתשובות נעות, בהתאם להגדרות ולמוטיבציה האידיאולוגית, בין פחות מאחוז ל־25%. אבל מנקודת המבט של משחקי קואליציה זו שאלה משנית, משום שבכל הנוגע לאנטישמיות, המוסלמי המתון נמצא בקואליציה עם האסלאם הקיצוני, ולא עם מתנגדיו. האסלאם רדיקלי בחלקו, אבל אנטישמי כמעט כולו.
איך מגיב המערב על האנטישמיות הזו? למרבה הזוועה, השמאל ה"נעור" מכיל אותה ומצרף אותה לקואליציה האידיאולוגית שלו. מעגלי האנטישמיות במערב מתרחבים על ידי מוסלמים מתונים שמהגרים למערב, שמגבים בנאמנות את הרדיקלים, ועל ידי השמאל שיצר איתם קואליציה אידיאולוגית.
מה מסביר את הקואליציה מבוססת השנאה הזו של השמאל ה"נעור"? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי הרדיקליזציה הדרמטית של השמאל. ה"נעורות" מתבססת כולה על השקפה פסאודו־מוסרית, שביסודה הבחנה פשטנית בין "מדכאים" ו"מדוכאים", "חזקים" ו"חלשים", שבהתאמה הם גם "רעים" ו"טובים".
מבחינה אינטלקטואלית ההבחנה הזו כוזבת, לא עקבית ואבסורדית. מטרתה הצבועה היא להאשים את המערב בכל רע, ובין השאר לזכות את האסלאם מכל אשמה. ובכל זאת, זהו עמוד התווך האידיאולוגי בהשקפת העולם של רוב השמאל, בוודאי הצעיר. ראינו זאת רק לפני כמה חודשים, כשמכתבו של בן־לאדן הפך לוויראלי ונחשב "פוקח עיניים".
כשהשמאל בשלטון יש לאנטישמיות הקואליציונית הזו השלכות מדיניות משמעותיות. אובמה, קרי וביידן רתחו לפני המינוי שלי לראשות מערך ההסברה כשגילו שאמרתי שהממשל שלהם סובל מ"אנטישמיות מודרנית". כוונתי המפורשת הייתה לסובלנותם לאיראן ולניסיונותיהם לפייסה ולהעצימה; בזמן שאיראן אומרת בגלוי שבכוונתה להשמיד את ישראל, הם קראו לה "כוח אזורי חיובי". תופעה כזו אפשרית רק בקואליציית השמאל החדשה, על מרכיביה האנטישמיים.
ההצלחה הגדולה ביותר של התנועה ה"נעורה" היא השרטוט מחדש של המרחב הפוליטי, לפי קווי המרחב של ערכיה המעוותים. היא הצליחה לתייג כל מי שאיננו "נעור" כ"פאשיסט" ו"מדכא", וככזה כפסול לשיתוף פעולה. לעומת זאת אנטישמיות, כשהיא מגיעה בשם ה"מדוכאים", לגיטימית וניתנת להבנה. לכן השמאל המתון חי בשלום עם הפלג האנטישמי הבוטה של נבחרי המפלגה הדמוקרטית (המכונה ה"סקווד"), בזמן שהוא רואה בטראמפ, ימין מתון במקרה הטוב, שיקוץ פוליטי.
ההקצנה המתמשכת של השמאל במערב בעייתית ומדאיגה מאוד. הקואליציה האנטישמית החדשה, שמענישה באגרסיביות כל מי שחורג משורותיה, היא תופעת קצה של ה"נעורות" הרדיקלית, תנועה טוטליטרית מובהקת, שהשתלטה בהצלחה רבה על האקדמיה, התקשורת, התרבות והפוליטיקה בשמאל. וכן, זה קורה גם פה, באקדמיה, בתקשורת, במוסדות המדינה ובמערכת המשפט. גם ישראל הופכת ל"נעורה", וכתוצאה מכך גם סובלנית יותר לאנטישמיות.
נסגור את המעגל. היהודים בארה"ב, בעיקר הרפורמים, נקלעו למצוקה. הם לבנים, יהודים, "נעורים", וחשודים ב"פשע" התמיכה בישראל. כדי להתנער מאשמת חריגה מגבולות הקואליציה האוטוריטרית שלהם, מנהיגים תרבותיים כבאטלר וגלייזר מקריבים כעת בטקסיות פומבית את בני עמם היהודים על מזבח האנטישמיות החדשה. מחיאות הכפיים מבהירות ששבועת הנאמנות שלהם עדיין מתקבלת. יבוא יום ומישהו עוד יעשה מהטרגדיה הזו סרט – שכנראה לא יזכה בשום פרס הוליוודי.
