מבין דפי דו"ח ועדת החקירה זועקת השוואה מתבקשת בין אסון מירון למחדל 7 באוקטובר. שיקולים פוליטיים, הימנעות מקבלת החלטות, דחיינות, היעדר משילות, קיבעון חשיבתי, יצירת מראית עין, "ישראבלוף" – כל אלה שורשי המחדל שמשרטטת הוועדה, ולרגע לא ברור אם השורות נכתבו על האסון האזרחי הכבד ביותר בתולדותינו, או על המחדל הצבאי הטרי יותר, שכמותו לא היה מאז תש"ח. גם התגובות לדו"ח היו כביכול על עבודת הוועדה שבדקה את כשלי מירון, אבל כוונו כולן לוועדה שטרם קמה, על מחדל שמחת תורה.
תגובת נתניהו, העטופה כתגובת "הליכוד", שניסתה להפוך גם את הדו"ח הזה לפוליטי, הייתה המחשה טובה למה שניסתה הוועדה לתאר, במילים מדודות, על תרבות האחריות בישראל. "אין בידינו לקבל את הגישה שעלתה מתפיסת האחריות שהוצגה לנו", כתבו חברי הוועדה. "האחריות היא ערך יסוד בדמותו הראויה של נושא משרה ציבורית. היא אבן הראשה המחזיקה יחדיו את ערכי השירות הציבורי. התגלתה לנו תמונה עגומה בנושא הנשיאה באחריות".
עד כמה עגומה, אפילו הם לא שיערו. נתניהו, שפעל בכל כוחו למניעת הקמת ועדת חקירה כבר ביממה הראשונה שלאחר האסון ההוא, טען בתגובתו השערורייתית שהדו"ח הוא נקמה פוליטית של הממשלה שהחליפה אותו. איש הרי לא הפריע לו למנות ועדה כלבבו, ולהגדיר לה גבולות גזרה, מיד לאחר האסון. אבל הוא ושותפיו הפוליטיקאים, החרדים לממשלה שבתקופתה התרחש האסון ההוא, העדיפו שמותם של 45 בני אדם לא ייחקר באופן ממלכתי. נכון לעכשיו הם גם מעדיפים לעכב את תהליכי הבדיקה המתבקשים למחדל שבעה באוקטובר.
גם המתקפה על חבר הוועדה שלמה ינאי, שהואשם בידי נתניהו בקרבה פוליטית ללפיד, מעידה מה באמת הקפיץ את לשכת ראש הממשלה: לפי פרסומים בעבר נתניהו שקל למנות את ינאי לראש המוסד. גם קשרי המשפחה שלו, מובילים לסביבת נתניהו. אבל זה בדיוק מה שמאיים על היכולת לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם". הימין על פי נתניהו הפך מתפיסת עולם לקבוצת כדורגל. כשהאוהדים מספיק שרופים אפשר לקלל את אימא של השופט. יש טובים ורעים, ואין שום דרך אחרת לראות את העולם מבעד למסך הבייס והאינטרס. מה שמאיים על כל השיטה הזאת, הוא בדיוק הגישה העניינית שהציגה הוועדה, וההרכב המאוזן שלה.
נראה שנשיאת העליון בדימוס אסתר חיות, שמינתה את הוועדה, קיבלה ייעוץ טוב לפני שבחרה את חבריה: הרב מרדכי קרליץ, לשעבר ראש עיריית בני־ברק ובן לאצולה החרדית, פוגג את חוסר האמון במגזר החרדי. שלמה ינאי בלט בסגנונו הנוקב והחותך ובהסתכלות הניהולית שהביא בתור אלוף בפורום מטכ"ל, ראש אגף תכנון בצה"ל ומנכ"ל חברת טבע. גם הזווית המשפטית שהובילו מרים נאור ז"ל, שנפטרה תוך כדי עבודת הוועדה, ומחליפתה השופטת ברלינר, היו של שיח ענייני משפטי וחף ממריחות.
הוועדה הטילה אחריות אישית באופן מרחיב, אך נזהרה מאוד בברירת מסקנותיה המעשיות, כך שלא תזיז כמעט איש מתפקידו. בעניין נתניהו, כאיש נבחר, לא ניתנה המלצה. על אוחנה נאסר לשוב למשרד לביטחון פנים, שממילא אינו מעוניין בו. יעקב אביטן לא יכהן כשר, אבל הוא כבר שב לאשקלון ללא כוונה לחזור לזירה הארצית. המפכ"ל יעקב שבתאי לא פוטר בגלל המלחמה. שמעון לביא לא פוטר כי התפטר. הוועדה כנראה קיוותה שמשפט הציבור יהיה הסנקציה העיקרית – מחשבה הגונה, אולי נאיבית, בעידן שבו אפילו את חייהם של ארבעים וחמישה גברים נערים וילדים חרדים, מהבייס של הבייס, אפשר להפוך לסוגיה שבוויכוח בין ימין לשמאל.
אחרי קריאת המסקנות של הוועדה, נתניהו ודאי הבין שלא תהיה שום ועדת חקירה שתנקה אותו לחלוטין מאחריות לאירועי שבעה באוקטובר. כמו בל"ג בעומר במירון, כך בשמחת תורה בגבול עזה, יש מספיק מחדל לכולם. במירון המחדל המקומי נעוץ בתשתית רעועה וצפיפות מוגברת, ובגבול עזה בסד"כ קטן ובהיעדר התרעה מודיעינית נקודתית. אבל יש גם מחדלי רוחב, כמו תרבות הישראבלוף, דחיינות כפייתית, אווירת "סמוך" כללית, וקונספציה ארוכת שנים. כל דרג ייתן את הדין על שדה הפעילות שלו. ראש הממשלה לא ייבחן על כך שלא הייתה כוננות עם שחר לאורך הגבול, ומפקד האוגדה לא יידרש לספק הסברים על הזרמת הדולרים לחמאס. אם הוטלה על ראש הממשלה אחריות אישית, ולא רק מיניסטריאלית כוללת, בעקבות אסון אזרחי בהקשר דתי, הוא לא יוכל לשכנע שום גוף חקירה, שדווקא קריסה בתחום הביטחון הלאומי, עניין שהוא בליבת האחריות וההכרה של ראש הממשלה, מותירה אותו חף ונקי מאחריות.
אבל המסקנה השנייה דווקא מעודדת מבחינתו: ועדת החקירה עבדה ביעילות ובלוחות זמנים צפופים, ובכל זאת לקח לה שנתיים וחצי. היא התמודדה עם פטירת ראש ההרכב תוך כדי עבודתה, ופרסמה גם שני דו"חות ביניים במאמץ להשפיע על ניהול מושכל של ההילולות בשנים שאחרי האסון. אחרי השלב הראשון של אזהרת המעורבים, ניהלה שלב שימוע ממושך ומלווה בצמרת עורכי הדין בישראל. התרבות המשפטית, התקדימים, הררי המסמכים והיקף העדים, לא יאפשרו את היתכנותה של ועדת בזק שתסיים את חקירת מחדלי אוקטובר בזמן דומה. המחדל החמור בתולדות המדינה לא יסוכם בשנתיים עבודה, ודאי שלא בארבעה חודשים וחצי, נוסח ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום כיפור. אלו יהיו שנים ארוכות, רוויות עדויות סותרות ומסמכים סודיים, הדלפות ונרטיבים שכבר משווקים לציבור על בסיס פיסות מידע חלקיות ונטולות הקשר. כשהמסקנות יוגשו, ספק אם מי מהמעורבים עוד יכהן במשרה רלוונטית. ואולי בדיוק על זה נתניהו בונה. הקמת ועדה תקנה לו עוד כמה שנים טובות, ותאפשר לו להמשיך ולהתחמק מהכרה פשוטה באחריותו כמי שעמד בראש המערכת בזמן המחדל.
הימנעות נתניהו מנטילת אחריות, שההתעקשות עליה בתחילת המלחמה נתפסה אולי כקטנוניות, מקפלת בתוכה את כל הסיפור: אפס יכולת להבין את האחריות שבאה עם הסמכות, את שירות הציבור שבא עם השררה, ואת הצורך לא רק באחדות בשעת מלחמה, אלא גם באמון בסיסי של הציבור במנהיגיו – בכנותם, בתום טעותם וברצונם לתקן.
ובכל זאת, ועדת חקירה תקום. אי אפשר יהיה לדלג על האקט הזה. מבחינה מהותית, מתבקשת חקירת עומק של כל היבטי המחדל. המודיעיני, המבצעי, המדיני, הקונספטואלי. מבחינה עקרונית הוועדה נחוצה עבור משפחות הנופלים, הנרצחים והחטופים, עבור קהילות שחרבו, עבור אזרחים שהביטחון הבסיסי נלקח מהם. ויתור על הוועדה יהיה כניעה לתרבות ההשתמטות מאחריות. היא חשובה למורשת, לספרי ההיסטוריה ולכמה לקחים מערכתיים. אבל את ההמלצות האישיות אפשר לחסוך ממנה, באופן שאולי גם יאפשר לעסוק במחדלים עצמם ולא רק בראשים שלא ייערפו. מי שיצטרך לתת אותן הוא הציבור, ובקצב מהיר פי כמה.
אבל לקח אחד כבר הופק מהאסון במירון, אמר לי השבוע גורם פוליטי במרירות, עד כדי כך, שהשנה לא תיערך הילולה בל"ג בעומר. אם זה לא היה שלנו, זה היה מצחיק. אבל ברצינות: המנדט של ועדת החקירה לשבעה באוקטובר יצטרך לכלול לא רק את מה שקדם לטבח אלא גם את התנהלות המדינה אחריו. ביטול אפשרי של החגיגות ההמוניות במירון בצל איום הרקטות של חיזבאללה הוא הצרה הקטנה, לעומת הפינוי הנרחב והנמהר של חבל ארץ שלם עד להודעה חדשה, תקדים מסוכן של נסיגה תחת אש בהיקף שכמוהו לא היה מראשית הציונות והפיכת עשרות אלפים לפליטים בארצם. רצועת ביטחון הוכרזה בתוך שטחנו, משפחות נודדות בין חדרי מלון, וככל שהזמן חולף גובר החשש שרבים מהן לא יחזרו.
לפחות חלק מהערים ומהיישובים בצפון אפשר וצריך לאכלס מחדש כבר עכשיו, תוך קביעת רף תגובה חדש ומרתיע מול חיזבאללה. עם זה, אין צורך להמתין למסקנותיה של אף ועדה.
