בוקר אחרי ריקודי הניצחון במטות הבחירות המקומיות התעוררו החרדים להאנגאובר הקשוח של חוק הגיוס. שר הביטחון יואב גלנט הודיע שיניח חוק עדכני רק אם תושג הסכמה בין כל פלגי ממשלת החירום. זה היה נאום גלנט השני, וגם הפעם הוא פעל בלי תיאום מוקדם עם רה"מ בנימין נתניהו, כשהניח בפניו את האתגר הפוליטי הגדול ביותר שקואליציית ה־64 מתמודדת איתו מאז תחילת המלחמה.
דפוס הפעולה של גלנט דומה מאוד למהלך הרטורי שלו בחורף שעבר, כשקרא לעצור את חקיקת הרפורמה המשפטית ולפעול להסכמות בשל האיומים הביטחוניים. שוב הוא התבשל כבר שבועות, ניסה לשכנע ולשדל, וכשהתייאש מהתיווך מאחורי הקלעים החליט להפעיל לחץ דרך הציבור, בלי לדעת כיצד יסתיים המהלך.
חומרי הנפץ הפוליטיים נערמו לאורך השבוע. היועמ"שית גלי בהרב־מיארה כתבה שבלי חוק גיוס לא יתאפשר המשך תקצובן של הישיבות מסוף החודש. בג״ץ הוציא למדינה צווי ביניים שהציבו סימן שאלה לא רק על התקצוב, אלא גם על אי גיוסם של החרדים ללא חוק פטור. בני גנץ התנה את תמיכתו בחוק להכבדת הנטל על המשרתים בקידומו של מתווה גיוס לחרדים. לכל אלה הצמיד גלנט פתיל קצר במיוחד – בלי הסכמה על חוק הגיוס הוא פשוט לא יגיש אותו לכנסת. אם החוק לא יוגש עד סוף מרץ, לראשונה ייתקלו החרדים באיום ממשי על נוסחת קיומו של עולם התורה שלהם. אולי לא בדמות חובת גיוס, אבל בדמות הפסקת תקציבים שמבחינתם היא בלתי נסבלת.
כבר 25 שנה מתגלגל חוק הגיוס. הממשלות התמהמהו בחקיקה, בג"ץ נזף, שלח לתיקונים ופסל, אבל אף שופט לא התנדב לשלוח משטרה צבאית לבני־ברק. התוצאה הייתה כאב ראש כרוני, אבל כזה שאפשר לחיות לצידו במעגל של חקיקה, פסילה ואינספור הארכות.
הפעם, לשם שינוי, יש שני מנופים מעשיים: הראשון הוא כלכלי. גם בהנחה שאיש לא יגייס חרדים בכוח, את תקציבי המדינה יהיה קשה להזרים למי שמוגדרים עריקים. המנוף השני הוא חוק הכבדת הנטל. צה"ל זקוק ללוחמים עכשיו, ולכן האיום של גנץ הוביל את גלנט להצבת האולטימטום. הוא מאמין שהפתרון, אם בכלל, נמצא אצל אריה דרעי, היחיד שיכול לשכנע את הרבנים לזוז מעמדתם. אלא שהקריאה של שר הביטחון להסכמות דווקא הרחיקה את הפתרון. מרגע שהפך את גנץ לשחקן וטו, המחנה הממלכתי יתקשה להתגמש. ואכן, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן זיהו מיד את המצב והצטרפו להפעלת הלחץ עליו מכל הגוש הליברלי. כשכל העיניים על גלנט הוא לא יכול להתפשר, ודאי לא כשמתווה הגיוס שלו פושר מלכתחילה.
לחרדים יש שתי ברירות: לאמץ את מתווה גנץ בתור הרע במיעוטו, לנסות לחורר אותו בדרך, ולקוות שמתישהו ייסוגו ממנו לפני שיגיע השלב המחייב גיוס לכולם אי אז בעוד עשור. זה יהיה מהלך הגיוני עם מחיר הצהרתי. מניסיון העבר, הפוליטיקאים אולי היו רוצים לעשות כך, אבל הרבנים, כולל חברי מועצת החכמים של ש"ס, יתקשו להסכים. ידו של המחמיר בדרך כלל על העליונה.
האפשרות השנייה היא להתעקש על חוק גיוס כלבבם, גם אם הדבר יוביל להפלת הממשלה. לראשונה, מבחינת החרדים, יש יתרון בפיזור הכנסת בעיתוי הזה: בחירות ככל הנראה יעצרו את השעון המשפטי ויביאו להקפאת מצב. באין כנסת בג"ץ לא יכפה שינוי מהותי, וייתן למצב הקיים להימשך עוד כמה חודשים. תלמידי הישיבות לא יוגדרו עריקים, והכסף יזרום גם בתקופת הביניים. ואחרי הבחירות? נעבור גם את זה.
הדבר המרכזי שאפשר ללמוד מהבחירות המקומיות על המצב ברמה הארצי הוא שאי אפשר ללמוד מהן הרבה. בערב שמחת תורה תשפ"ד, שאלת ההקפות השניות בתל־אביב – עם מחיצה או לא – עמדה בלב השיח הציבורי. במוצאי החג איש כבר לא חשב על ריקודים. השאלות על צביון הערים הוחלפו בשאלות על ניהולן בשעת חירום. המאבק המקומי התנתק מהעימות הבין־גושי הארצי.
זו הייתה שנה פוליטית עם מעורבות אזרחית חסרת תקדים. האנרגיה של המחאה בעד ונגד הרפורמה המשפטית, והמאבק על המחיצות ביום כיפור בתל־אביב, היו אמורים להפוך את השדה המקומי לשדה קרב ארצי. אבל מתברר שבמקום מאבקים בתוך הרשויות, המגמה בדרך כלל הייתה של היפרדות. שתי מדינות. כמו בארה"ב, הרשויות הליברליות, בעיקר במרכז, הפכו ליברליות יותר. הרשויות המסורתיות בפריפריה, מצפת ועד מצפה־רמון, נעשו שמרניות יותר. אבל ההתנגשות לא נעלמה, והיא עוד תופיע בבחירות לכנסת.
שיעור ההצבעה הנמוך אינו קשור רק למלחמה, אלא גם לכך שברבות מהערים הגדולות – כמו ירושלים, באר־שבע, ראשון־לציון ומודיעין – לא התנהל מרוץ אמיתי לראשות העיר. התוצאות היו ידועות מראש. אפילו בתל־אביב המאבק לא היה בין־קוטבי אלא תוך־גושי. הניסיון של ארגוני המחאה להשפיע על הבחירות הסתכם בכמה פיצולים במעוזים ליברליים. הם לא השפיעו על התמונה הארצית, אלא על חלוקת הקולות הפנימית בתוך המחנה.
הבחירות תחת אש היטיבו בעיקר עם ראשי עיר מכהנים, שרבים מהם מזוהים עם הליכוד. העזרה שהעניק להם נתניהו הייתה בכך שלא הפריע. בדרך כלל תמונה עם ראש הממשלה היא קלף נחשק בקמפיין. מתמודדים מכל הארץ היו מתחננים לסרטון משותף שיעזור להם בעיר שלהם. הפעם לא כך היה: נתניהו לא הציע והם לא ביקשו. ההישג של ראש הממשלה היה שהבחירות לא היו עליו. בחלק מהמקומות רשימות שנתמכו בידי הליכוד ויתרו על הלוגו. צביקה ברוט בבת־ים שינה את הפתק מ"מחל" ל"מחר". בפריפריה המותג עדיין חזק.
הודעות הסיכום של כל המפלגות דיברו על ניצחון והתהדרו בהישגים. אבל המגמה דווקא הפוכה: למעט החרדים, בזירה המקומית רק מתחדד המרחק שתופסות הרשימות המקומיות ממותגי מפלגות ארציים, אולי רמז לפוטנציאל של מפלגות חדשות בבחירות לכנסת.
כל מפלגה יכולה ללוש את התוצאות כרצונה. אבל ד״ר אריאל פינקלשטיין בדק את התוצאות לפי המימון – כלומר, היכן המפלגות לא הסתפקו בתמיכה הצהרתית, אלא גם פתחו את ברז התקציב. כשזה המדד, הזינוק הגדול ביותר ביחסה לבחירות 2018 שייך ליש עתיד. לפיד ספג שני הפסדים צורבים – הכישלון המהדהד של אורנה ברביבאי בתל־אביב וההדחה של ניסן בן־חמו בערד. אבל המנגנון המפלגתי בכל זאת הוכיח את עצמו. מספר ראשי הערים של יש עתיד גדל משלושה לשבעה, ועוד ארבעה מועמדים שעברו לסיבוב השני. בליכוד, לשם השוואה, מתוך 31 מועמדים ממומנים שניצחו בפעם שעברה, הפעם היו למפלגה רק 22 מנצחים ועוד שלושה בסיבוב השני. ללפיד עדיף כמובן הסמל התל־אביבי על פני הצלחה בערים קטנות יותר, אבל המנגנון הזה, בעיניו, הוא תעודת הביטוח שמעניקה לו גם בימים פוליטיים קשים את רצפת המינימום של 14־15 מנדטים. דווקא גנץ, שתמונתו כיכבה בקמפיינים בלא מעט ערים, מסיים בלי הישג בולט. גם המעט שיש למחנה הממלכתי רשום בדרך כלל על שמו גדעון סער, שהעדיף לרוץ עצמאית.
המפלגה השנייה שהוכיחה את עוצמת המנגנון היא בעצם הראשונה: ש״ס. היא התחזקה גם בנציגויות ברחבי הארץ. אחרי שב־2018 נותרה בלי אף ראש עיר, הפעם לדרעי יש ניצחון פנים־חרדי מתוק באלעד וניצחון נוסף בצפת. החרדים השקיעו את מרב האנרגיה בדרבי באלעד ובבני־ברק, אבל שיפרו עמדות בערים המעורבות – טבריה, צפת, ערד וירושלים, שבה הגוש החרדי התחזק במנדט נוסף, מלבד הנציג שהכניסה מפלגת נעם לעירייה.
לסיבוב השני נשארה שאלת בית־שמש: המרוץ עכשיו הוא עליזה בלוך מול מועמד הליטאים שמואל גרינברג. לשון המאזניים נמצאת אצל דרעי, שיצטרך לבחור מה גובר – האם ימליך את בלוך בשם התיעוב לליטאים,, או שחשובה לו יותר אחדות המחנה החרדי, שכבר מזמן השיג רוב דמוגרפי בעיר.
