זמן קצר לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק ב־1949, החליט האו"ם לממש את ההחלטה על בִּנְאום ירושלים, שהייתה חלק מתוכנית החלוקה. הנהגת המדינה הצעירה לא הספיקה לבסס את מעמדה הבינלאומי, אך החששות הכבדים לא מנעו מדוד בן־גוריון להכריז ש"אם תעמוד בפני ישראל הברירה לצאת מירושלים או לצאת מהאו"ם, תעדיף לצאת מהאו"ם".
הזקן התכוון לכל מילה. בבוקר שבת, 10 בדצמבר 1949, צלצל הטלפון ועל הקו נשמע קולו של אבא אבן, שגרירנו באו"ם: "העצרת הכללית החליטה הערב מחדש על בִּנאום ירושלים". ראש הממשלה הרהר רגע, ושאל: "בכמה קולות?". אבן השיב: "ברוב מוחלט". בן־גוריון המשיך ושאל: "וכמה קולות אנחנו קיבלנו?", ואבן השיב: "קול אחד. הקול שלנו". "כן, אבל זה הקול הקובע!", פסק בן־גוריון, ולמחרת כינס את הממשלה כדי להחליט על העברת הכנסת ואת משרדי הממשלה מתל־אביב לירושלים. כעבור כמה ימים הכריז על ירושלים כבירת ישראל.
עוז הרוח שהקרין בן־גוריון נבע מתודעה היסטוריוסופית עמוקה שראשיתה בתנ"ך: המסמך ההיסטורי־רוחני הראשון בתולדות האנושות, ששימש מצפן מוסרי להתפתחותה ושגשוגה של התרבות האנושית. בן־גוריון הבין שבְּבִּנאום ירושלים יתערערו סדרי בראשית של תקומת ישראל, וכך תאבד עוצמתה המוסרית וההצדקה לקיומה. כך תיסלל הדרך לתוהו ובוהו מוסרי בעולם.
בן־גוריון הצליח לעכב את התהליכים האלה באופן זמני. תגובת הקהילייה הבינלאומית לטבח שמחת תורה מגלה שהעולם אכן שרוי בתוהו ובוהו מוסרי, בהשתעבדותו לאמונה אלילית בקיומו של עם פלסטיני; אמונה שמאמיניה נוקטים טרור דיפלומטי־משפטי, שחטף ושבה את ההיסטוריה, התנ"ך, האמת, הצדק והמוסר, במטרה להמירם ב"נרטיב פלסטיני" , בחסות החושך המוסרי.
טבח שמחת תורה מתגלה כטבח כפול, גשמי ורוחני: מחבלי הנוח'בה טבחו בבני עמנו, ובאו"ם ובבית הדין הבינלאומי בהאג, כוח הכבידה המוסרי של האומות, מפעילה הזרוע ה"פלסטינית" טרור דיפלומטי־משפטי חסר תקדים בהיקפו, כדי לטבוח בלגיטימציה של ישראל להתקיים. לגודל התדהמה, ידידתנו הגדולה באומות נפלה אף היא בשבי הטרור הזה, והיא פועלת במרץ לקדם הכרה בינלאומית חד־צדדית במדינה "פלסטינית", שתשאף לתפוס את מקום ישראל ולבטלה.
הטרור הדיפלומטי־משפטי הוא סכנה קיומית אמיתית, פיזית ורוחנית. איננו יכולים עוד להסתתר מאחורי הסברה מבוססת שיקולי ביטחון, שואה ואנטישמיות, שאיבדו מתוקפם. המוסדות הבינלאומיים האמונים על המוסר האנושי איבדו כל קשר למצפן המוסרי ההיסטורי ושרויים בעלטה מוסרית ובבורות היסטורית, שהן איום חמור על שלום המזרח התיכון בפרט ועל שלום העולם בכלל.
הצידוק היחיד להמשך חברותה של ישראל באו"ם הוא אם חברותה תשרת את תיקון התוהו ובוהו המוסרי הזה. מתוך מחויבותה לייעודה ההיסטורי, עליה לתַּקֵף מחדש את מעמדו ההיסטורי של התנ"ך כמצפן מוסרי לאנושות, בזירה המדינית־דיפלומטית ואף המשפטית, ולהשיב את ההמצאה ה"פלסטינית" לגודלה הטבעי. עוצמה כלכלית, עוצמה צבאית ועוצמה מדינית חיוניות אך מִשְנִיות לעוצמה רוחנית־מוסרית, העולה עליהן להבטחת קיומם של ישראל ושל העולם.
עוצמה רוחנית מחייבת שקוֹלה של ישראל יהיה הקול המוסרי הקובע, גם אם הוא רק קול אחד. לשם כך נדרש מהלך בינלאומי קריטי בחשיבותו, שיביא לתיקון מוסרי בעולם, וראשיתו תהיה בהקמת מיזם ללימוד תנ"ך באולמות האו"ם, בהובלת אנשי רוח במינוי מדינת ישראל. זה יהיה חוג השראה שילַמד את התנ"ך לשגרירים ולמנהיגים מתוך תודעה היסטוריוסופית, והבנת הכוחות הרוחניים המניעים את ההיסטוריה של ישראל והאנושות, ומתוך תודעה שד"ר דניאל שליט מכנה "היסטוריו־ויזיה", כדי לשרטט חזון עתידי רוחני־מוסרי לאנושות. עם ישראל, שקיבל על עצמו בעבר את משימת התיקון המוסרי והביא להתפתחות התרבות האנושית, חייב לשוב ולתקן את התוהו ובוהו המוסרי בעולם החדש, כדי לאפשר את המשך התפתחותו.
