מעולם לא הצבעתי בבחירות המקומיות, וגם השנה לא התכוונתי לשבור מסורת. אני עדיין צעיר, בעיני עצמי, בזכות שתי העובדות הבאות: עיתונים כלכליים לא מעניינים אותי (דבר שמשתקף בחשבון הבנק שלי), ואני לא מצביע במוניציפלי. אני תושב רמת־גן, אבל ביום שלישי קמתי בבוקר ובלב שלי לא הצבעתי בעפולה.מאוד הצחיקה אותי מערכת הבחירות הזאת. כולם ניסו להתלבש על המלחמה עם סיסמאות "שומרים על הבית", כאילו שבעה צבאות ערב עומדים לפשוט על קריית־אונו. קיבלתי השבוע אינספור שיחות מוקלטות מראשי ערים שהפצירו בי לצאת להצביע פן תגיע אפוקליפסה. הם לא הצליחו לשכנע אותי. אפילו בני גנץ התקשר ביום הבחירות ודרש ממני בהקלטה לצאת לשמור על הממלכתיות כי אחרת יהיה רע. וואלה, לא שכנע.
אבל אז בכל זאת הצבעתי. סרטון של מועמד רמת־גני שהזהיר מפני הרבה דתיים מסוכנים שיוצאים להצביע גרם לי לגשת לקלפי ולהצביע לדתיים המסוכנים. אין מה לעשות, עם כל הכבוד לאיסוף גזם ולגינון ראוי לעיר, רק שנאה תרים אותי מהספה.
זהו, עכשיו רק חסר שאקרא גלובס ורשמית הזדקנתי. רק אוסיף שאין קשר בין הבחירות המקומיות לבחירות הארציות, אלה דברים שונים לגמרי, אלא אם ניצחת במקומי ואז יש קשר הדוק שמעיד על התוצאות הצפויות במישור הארצי.
למי צלצלו הסימים
בליל 6 באוקטובר המון אנשים במערכת הביטחון היו צריכים להתעורר. החשיפה "האסורה" של פרשת כרטיסי הסים השבוע באולפן ערוץ 14 (מידיעה אישית: למגיש התוכנית, שמעון ריקלין, לא היה מושג שחשיפה כזאת עומדת להישמע בתוכניתו) טלטלה את כל מה שחשבנו על יכולות המודיעין שלנו.
קשה לדרג פאשלות. איזו חמורה יותר, הפאשלה האדירה עם הסימים, או הפאשלה האדירה שפרסם לאחר מכן עמית סגל, של ההימנעות מקידום המסוקים לגבול? אולי צריך להכין פודיום מיוחד שיש בו רק מקום ראשון רחב־רחב, שיהיה מקום לכולן.
בכל מקרה, אחרי שמטאטאים מילים כמו "קונספציה", "זחיחות", "יהירות" ו"חופשה באילת", עדיין האירוע המרכזי בעיניי בליל 6 באוקטובר הוא שאף אחד לא עצר בשלב מסוים ושאל "תגידו רגע, לא שכחנו להודיע למישהו?". יש קשר ישיר בעיניי בין הקמפיין שנוהל פה נגד הממשלה בשנה שלפני המלחמה ובין העובדה שאיש מהמשתתפים בדיונים באותו הלילה לא עצר לרגע ודרש להודיע למדינאי הממונה.
כי אם הפוליטיקאי הוא החיה הבזויה ביותר בטבע, למה שהאריות יודיעו לו שקורה משהו בג'ונגל? רגע לפני 7 באוקטובר שקענו בדיון אם האריות האלה בכלל כפופים לנבחרי הציבור, ולא למוקדי כוח אחרים. במשך שנה שלמה, מחאות אלימות בסיוע קמפיין תקשורתי אדיר הפכו כל גיחה של נבחר ציבור למרחב הציבורי למתקפת זמבורות ואימה. נתקע להוא מגפון באוזן, נדחוף גדרות על השני, נצרח על ההיא במסיבת העיתונאים, נאיים על ההוא במכונית. עכשיו שמישהו יסביר לי למה, בשיחה חשובה כל כך באמצע הלילה, מישהו ירגיש צורך או חס וחלילה מחויבות להודיע לנבחר הציבור. בישראל שמור מקום של כבוד למושג "כסת"ח", אבל מעמדו של הפוליטיקאי בזוי כאן עד כדי כך שמפקדים בכירים אפילו לא הסכימו לכסות איתו את הישבן שלהם.
אני לא מנסה להסיר את האחריות מהדרג הפוליטי הנבחר, יש מספיק אחריות לכולם. אבל היחידים שבאמת עשו הכול כדי להסיר אחריות מהפוליטיקאים הם אלה שלא חשבו שכדאי להודיע להם שיש סיכוי, קטנצ'יק אפילו, שמשהו גדול עומד לקרות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
