קפיטליזם הוא זכותו של כל פרט לבעלות על הון, לא רק של החזקים. קפיטליזם ציוני הוא קפיטליזם שלא דופק את המדינה ואזרחיה. מורשתו של נוחי דנקנר, שהורשע בהרצת מניות ועונשו הוחמר בשבוע החולף, לא שייכת לצערנו לא לזה ולא לזה.
דנקנר נשפט והורשע בגין הרצת מניות, אבל אני רוצה להתחיל בנקודה אחרת, חמורה הרבה יותר. באחד הדיונים בבית המשפט הוא אמר: "עשיתי לפחות שתי טעויות מרכזיות – המשך רכישת מניות בנק קרדיט סוויס, ורכישת המלון בלאס־וגאס עם יצחק תשובה. והרפורמה בסלולר היא שהביאה לקריסה הסופית של 'אי־די־בי'".
"עסקת קרדיט סוויס", שדנקנר תולה בה חלק מכישלונו, הסתיימה בכלל, לאחר עלויות המימון, ברווח קטן או בהפסד קטן. אבל דנקנר היה חייב להמציא סיבות, כדי להימנע מלחשוף את ההפסדים הגדולים יותר של הקונצרן – בסך כ־450 מיליון שקלים בעסקת ישראייר, ובסך כ־370 מיליון שקלים בעסקת מעריב.
ישראייר, חברת תעופה שהייתה בבעלות חברה פרטית של דנקנר, הפסידה כסף באופן עקבי מיום הקמתה, ודנקנר היה מסובך בגינה בערבויות בסך 43 מיליון דולר מול הבנקים. כשמכר את ישראייר לאי־די־בי באמצעות הערכות שווי מנופחות שלא עמדו כמעט בשום תחזית שנרשמה בהן, הוא השתחרר מהערבויות האישיות ומההפסדים הבלתי נגמרים. ההפסד כאמור למשקיעי אי־די־בי נאמד בסכום הגבוה מ־450 מיליון שקלים.
את עסקת מעריב, שהביאה להפסדים של כ־370 מיליון שקלים ויותר למשקיעים בחברת האחזקות, הגדיר בית המשפט כ"בגדי המלך החדשים", כי דנקנר רכש כלי תקשורת שהפסיד באופן עקבי, בלי שהוצגה תוכנית עסקית שתראה כיצד הנכס יכול להפוך לרווחי ולהפסיק להקיז עשרות ואף מאות מיליוני שקלים מכספי המשקיעים. מי שרוצה לעצמו עיתון, בפרט עיתון שאינו רווחי ולא יהפוך לכזה ללא נס גלוי, צריך לקנות אותו מכספו האישי ולא מכספי הפנסיות של הציבור.
ייאמר שדנקנר אמנם תרם לא מעט לצדקה, אך עשה זאת בחוכמה מבחינתו. התרומות היו לרוב מכספי החברות הציבוריות, כלומר מכספנו, דרך אנשים חזקים כגון ראשי ערים שיהיו חייבים לו ויאדירו את שמו. דנקנר גם ידע לפרסם את התרומות היטב. בהתחלה זה עבד, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. בשלב כלשהו, באחד הטקסים של הפילהרמונית, כשמנכ"ל התזמורת הזכיר את התרומה של דנקנר, נשמעו שריקות בוז מהקהל. ואנחנו מדברים על הקהל של הפילהרמונית.
שיהיה ברור – תרומות צריכות לקבל מחיאות כפיים. בתרומות ראוי גם להתגאות. כפי שתחרות על רווחיות היא לגיטימית, כך צריכה ויכולה להיות גם תחרות על תרומות. כולנו ניהנה מכך, התורמים והקהילה. אולם דנקנר עשק את הציבור בעסקאות בעלי עניין מפוקפקות במאות רבות של מיליונים, והוסיף הפסדים למשקיעים ולפנסיות שלנו כשהריץ מניות. כשתרם מיליונים ודאג לפרסם זאת היטב, הוא הפך לאחד הגורמים להתייחסות הצינית של הציבור כלפי תרומות של בעלי הון, וחבל שכך.
חבל, כי רוב המגזר העסקי במדינת ישראל מורכב מאנשי עסקים מדהימים, שרוצים לפתח כאן תעשייה, להמציא, ליצור וגם לעשות הרבה מאוד כסף להם ולאחרים. זה קפיטליזם. וראוי להזכיר דוגמה לקפיטליסט ציוני, איל הון מסוג אחר לגמרי: דניאל בירנבאום, מנכ"ל סודה סטרים, איש עסקים מצליח, הוגן וציוני שיצר תעשייה, העסיק עובדים ועשה הון עצום בלי שעשק איש, אלא ההפך.
בירנבאום ודנקנר, שניהם כיכבו החודש. אחד לקח חברה במשבר שלא הייתה שווה הרבה, והפך אותה לחברה ששווה מיליארדים. האחר לקח חברה ששווה מיליארדים, והפך אותה לחברה במשבר שלא שווה הרבה. לצערנו, במקרה האחרון לא מדובר בכישלון עסקי לגיטימי. ההבדל בדוגמאות שלנו בין הצלחה לכישלון מסתכם בהוגנות, ובציונות.
ארז צדוק הוא מנכ"ל "קרנות אביב" המשקיעה בחברות הוגנות בלבד
