זהו זה. נגמר. כבר שני עשורים וחצי שאני סופרת חופשים לאחור, סופרת ברע. מתבאסת שהחופש שלהם נגמר ולא הספקנו כלום, פשוט כלום. כן, יצאנו בכל שבוע להרפתקה אחת לפחות, או שתיים או שלוש. לא כולל חופשה משפחתית מרוכזת בצימר ושתי גיחות אוהלים, ככה בקטנה. ובכל זאת לא הספקנו כלום ממה שהיה בראש, ממה שהיה ברשימה. כן, אני יודעת. מקובל במחוזותינו לקטר על אורך החופש, להמתין לאחד בספטמבר תוך כסיסת ציפורניים, להסביר לעולם כמה ילד בחופש זה ילד רע. אבל במחילה, לא כולנו מוכשרים באותה מידה לעמוד בדרישות משרד החינוך ושלוחותיו – מגיל גן ועד גיל צבא. הגיע הזמן להשמיע את קול ההורים שלא עומדים בלחץ ימי הלימודים, ונהנים מכל רגע של בלגן ורעש עם אלה שהפכו להם את הבית והחיים כשבאו לעולם בסערה.
ככה זה, יש הורים חופש ויש הורים שגרה. וכבר בשנות העשרים המוקדמות לחיי היה ברור שאני שייכת לאסכולה הראשונה. תנו לי אֶלף "אמא משעמם לי", ולא "יש לי מחר מבחן" אחד; 24/7 של "אמא אני רעב" בחודשי הקיץ, ולא "נגמר הלחם" אחד ב־7:50 בעונת ההשכלה. תביאו בכיף כל בוקר "אמא קומי" בקול מתוק ועיקש, רק לא שעון מעורר רוטן בערלות לב וסוללה. ימי יולי־אוגוסט פותחים חלון הזדמנויות לא רק לשינוי נוף ואווירה, אלא גם להשלמת מוצרי צריכה; לקניית לחמניות ושוקולד למריחה גם אחרי שמונה, או תשע או עשר, וכל עוד המכולת פתוחה אפשר עוד לתקן, וגם ה־yellow תבוא עליו הברכה. אבל מה עושים עם "יש לי יום ארוך. לא, אסור לנו מנה חמה, גם לא להשתמש במיקרו. אבל נגמר הקורנפלקס, ואין פירות. מה זאת אומרת גזר? באיזה הקשר, אמא?"
שווה כל אגורה
זה היה קיץ אינטנסיבי ומתיש ונפלא. שקי שינה נארזו ונפרשו, אוהלים הוקמו והתקפלו, חדרי בריחה נפרצו, מנגלים פוחמו וצוננו, ליטרים של קרם הגנה נמרחו, גלונים של אלתוש הותזו, ועשרות מגבות התייבשו בחלונות הרכב המאובק, בדרך למשימה הבאה. למעלה מחודש וחצי הסתובבנו בבגדים רטובים ממעיינות, מים תיכון ומכנרת, עם מכת שמש קבועה. אפילו העכברת הייתה מנומסת להפליא, וגילתה את עצמה בכל פעם מחדש יום אחרי שכבר יצאנו מנקודת הנביעה הנגועה. כן, יש מצב שהרגע עלינו על הבעיה. זה היה מתיש, זה היה יקר, זה היה שווה כל אגורה. הם היו מקסימים, חיוביים, מפרגנים. מיצו כל רגע וכל חוויה. רק אחת הפגינה מדי פעם מצבי רוח עולים ויורדים, קצת קיטרה, קצת התלוננה, אבל כולם הגיבו בסבלנות למופת ובהכלה גמורה. בכל זאת, אמא זו אמא. מקבלים אותה כמו שהיא, באהבה. שתירגע, שתתאושש, ושתתניע את הרכב לנקודת התצפית הקרובה.
בסיכום החוויות מתברר שמכל ההפלגות המגוונות, הם הכי נהנו משיט בסירת משוטים. כזו של פעם, עם משוטים כבדים מעץ, שנעה על הירקון המיוזע. משלל הריינג'רים ושאר הרכבים המאתגרים הם הכי זוכרים את טיול האופניים, ומכל חוויות הצימר הם כמובן הכי נהנו מלינה על שפת הכנרת – בלי מזגן, בלי תאורה. המגוון הקולינרי המרשים שהצבנו בפניהם בחודשיים האחרונים – מפיצות והמבורגרים ועד לרביולי וסטייקים וגלידות – היה חביב בעיניהם בהחלט, אבל ניחשתם נכון, הם הכי התרשמו מחנויות הקופיקס בחמישה שקלים למוצר. למרבה הצער, שלב הסיכומים הגיע מטבעו רק בסיום החופשה, אבל רשמנו לעצמנו לקראת הקיץ הבא. שיבוא בעזרת השם במהירות, בבריאות ובשעה טובה. נו, כבר אמרנו. יש הורים חופש ויש הורים שגרה.
בעקבות הזמן האבוד
לפני שלושים וארבעים שנה אני הייתי כמוהם, באותה נקודה. הגדולים רצו שאקום מוקדם ולא אשרוף את כל החופש, ואני לא הבנתי איך הם לא מבינים שזה בדיוק מה שעושה לי את החופש – ההשכמה המאוחרת, חסרת האחריות, חסרת רגשות האשמה. הם לא הבינו איך אני שורפת את הזמן מול "מנהרת הזמן", "האיים האבודים" ומרקו, שקטן ממני באיזה 11 שנה, ואני לא הבנתי איך הם לא רואים שזה בדיוק השקט שלי, הנחת שלפני האינטנסיביות והמחויבויות של שגרת הלימודים. ידעתי שהם גדולים מכדי להבין, שהם עסוקים בדברים האמיתיים, בדאגות רציניות של בריאות ופרנסה. אז אמרתי לעצמי: רשמי לעצמך, כדי שתזכרי כשתהיי גדולה. לא את קול ההיגיון, אלא רק את התחושה. ההיגיון משתנה עם השנים, אבל עם קצת מאמץ אפשר איכשהו לשמר את ההרגשה, את התפיסה הילדותית הפנימית שהבטלה הזו קריטית בשבילך, דווקא למען ההתפתחות, דווקא למען היצירה. רשמתי לפניי לזכור את התסכול מהשפות הכל כך שונות – שפת הגדולים והאחראיים, מול שפת ה"תנו עוד קצת להיות קטנה". איכשהו התחושה הזו מלווה אותי מאז חופשת הקיץ הראשונה של הבת הגדולה. תחושת הנחת, הרוגע שזורם מהילדים אליי, ונותן המון כוח לקראת המשימות של השנה הקרובה. השנים עוברות, החוויות מצטברות, האחריות חונקת ומכבידה – ומשהו בחופשה ובשחרור שלהם שופע אל הבית כולו בנחמה נעימה.
עוד רגע, לפני שנרגיש, הם יתפזרו כולם וישאירו מאחוריהם בית מבוגר ושקט ונינוח. ויהיה כיף לשלוט בלעדית בזמן שלנו, ויהיה כל כך טוב לקנות במכולת רק לפי הצורך ולא לפי השעמום של הפה והקיבה. ויהיה כל כך קל להתרכז במשימות, בקריאה ובעבודה. ויהיה כל כך נקי ויהיה כל כך שקט ויהיה כל כך הרבה געגוע. אז שיישארו גם הם עוד קצת מפונקים וקטנים. שייתנו לנו עוד כמה חודשים ארוכים של טירוף, של רעש בלתי אפשרי, של רעב לא מציאותי, של בטלה מעורבבת במשימות יזומות. עוד כמה חודשים של בלגן ועליזות בתוך המשפחה. שיהיו מתישים ויקרים, ויהיו שווים כל אגורה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
