קודם כול, השם. כשראיתי על הכריכה את המילים ״ופתאום בוקר״, נתקפתי בתחושה הזאת שיש לי כשחברה טובה נותנת לילד שם שאני ממש אוהבת. בוקר, איזו מילה יפה היא בוקר. היא כמעט ההפך מצער. פתאום, איך הוא תמיד מגיע פתאום. וה־ו׳ הזאת, ו׳ החיבור הגאונית הזאת, שהופכת את צירוף המילים לסיפור שלם (תחזיק את הבירה שלה, המינגוויי). סיפור על כל מה שמגיע לפני הפתאום בוקר, סיפור על לילה וחושך, מסופר כולו ב־ו׳ אחת ארוכה ודקה. זה שם כל כך טוב לספר, שהוא כמעט מעצבן. גם העטיפה יפהפייה: שני אנשים מביטים זה בזה מצדדים שונים של שביל. הם לא קרובים עד קיטש, לא רחוקים עד אדישות, הם בדיוק באמצע. שני אנשים שנפגשים בדרך. מעליהם צלליות של עטלפים. מספיק אפלוֹת כדי להבהיר שהסיפור הזה לא עומד להיות רומן פשוט מדי או מתוק מדי, לא אפלות מספיק כדי להקדיר את הכריכה. המעצבת אנה ריינגוורץ עשתה כאן עבודה מדויקת מאוד.
הספר מתחיל ברגע כל כך דרמטי וּויזואלי, שהוא מרגיש כמעט מצולם: קוראים לעדן בכריזה של הבריכה העירונית. קרה משהו לבן שלה. היא נוסעת למרפאת טרם, היסטרית ורטובה, פוגשת שם את הילד הבוכה ואת האבא הזועם מאור, שכבר אינו בן זוגה. הקורא נופל היישר אל המיני־קונפליקט־סלאש־אקספוזיציה, ופוגש את הדמויות לראשונה: מיקה, השותפה לדירה שהנפילה במדרגות קרתה באשמתה, מבולבלת ומדוכאת. מאור, או ״הדביל״, כפי שהוא שמור בפלאפון של מיקה, מסור וכועס ומתנשא. טמיר בן החמש, חכם ושברירי. ורועי, השכן החדש שמסבלט אצל השכנים, שתיקן את הסיטואציה כמו שהיה מתקן אופניים שבורות. כבר בפתיח התיאורים חיים כל כך, עד שאפשר לשמוע את עדן מטפטפת על האספלט בחניה של טרם ולראות את כתמי הלחות שבגד הים הרטוב טובע בבגדים היבשים שלבשה ישר מעליו בלי לעצור להחליף.
טיפול טוב לב בכיעור
עדן היא מורה, וזה החופש הגדול. היא עסוקה בטמיר בנה הקטן, אבל חוץ ממנו מתפנים לה איים קטנים של זמן שהיא לא רגילה בהם. הפניוּת מעמידה אותה מול עצמה, מעמתת אותה עם שאלות של הגדרה עצמית, שכאשר מצויים בעומס הן מתמסמסות אל האחר־כך. רועי הוא רתך שחי בארצות הברית, ונמצא בארץ בביקור המולדת השנתי שלו כדי לבלות זמן עם אחותו התאומה שמתמודדת עם פיגור. מערכת היחסים של עדן ושלו תחומה בחלל: הקומה שהם חולקים, ובזמן: קצת יותר מחודש עד שיטוס בחזרה לסן־פרנסיסקו. יש ביניהם הבדלים עמוקים באופי, בשפה הרגשית, בסגנון האישי. ובכל זאת, הדרך שלהם זה אל זו נחרצת, חד־משמעית, כמו שני מגנטים שמפלסים את דרכם להיצמד בתוך חומר סמיך, אולי דבש.
המשפחות של עדן ורועי מנוגדות זו לזו כמו צידם השני של אותם מגנטים. עדן מגיעה ממשפחה חזקה, מלוכדת, מעורבבת, נוכחת. רועי ממשפחה הרוסה ועצובה. אצלה יש בכל רגע נתון אח או שניים על הספה בסלון וקופסאות אוכל של אמא במקפיא. הוא לא דיבר עם המשפחה שלו כבר עשרים שנה, מלבד כמה העברות בנקאיות שביצע אליהם. לאט לאט, סיפור הקרע במשפחת פרץ נחשף, כשהכתיבה עושה טיפול טוב לב בכיעור גדול.
העלילה מלווה את שתי הדמויות הראשיות במסעות הנפרדים שלהם, ובמסע זה אל זו. עדן מגששת את דרכה אל עצמאות בחיים. עצמאות מהמשפחה העוטפת שלה, מהשותפה שלה (מי גרה עם שותפה בגיל כזה, ועם ילד?), ממאור, האקס, מהדעות הנחרצות של החברות הטובות. היא קונה רכב, בכוונה בלי להתייעץ עם אביה בעל המוסך. היא יוזמת נסיעות. היא לוקחת אחריות על החלקים האבודים בחיים של רועי, ודרכם, כמעט על הדרך, על החלקים האבודים בחייה שלה. המהלך של רועי נע גם הוא על המתח בין היצמדות לנפרדות, אבל בכיוון ההפוך. אחרי עשורים ביבשת אחרת, בארץ שאת שפתה הוא בקושי מדבר, עם אוקיינוס בינו ובין השורשים שלו ובלי אף השתייכות ממשית, הוא מוצא את עצמו מתערבב. לוקח חלק משמעותי יותר בטיפול באחותו. מתעקש לחזור לדבר עם אחיו, ומתעקש לפגוש שוב את אביו לפני מותו המתקרב.
כל הדמויות מכל הצדדים מצוירות בצורה כל כך יסודית וריאליסטית, שאי אפשר שלא להאמין להן. אפילו אצל דמויות־משנה כמעט חסרות משמעות ניכרת המחשבה על כל פרט, ועל האופן שבו הכותבת הכירה אותן. למשל הילה, ארוסתו של מאור. אין לה אף משפט בתסריט והיא מופיעה בסצנות מעטות מאוד, ובכל זאת היא מתוארת בצורה מוחשית עד שאפשר לדמיין אותה: יפה מהסוג המולד, שזופה ומוצלחת, מבולבלת מהקשר של מאור עם עדן, נחושה להיות אימא חורגת טובה למרות הקונוטציות השליליות שנוטפות מהצירוף. או קובי, השכן של רועי מהילדות במושב, עם הקרחת והידיים הטובות והיכולת לנהל כל חלל שהוא נכנס אליו.
האינטימיות הפיזית בין עדן לרועי היא חלק בלתי נפרד מהעלילה, והתיאורים הגופניים כתובים בעדינות גדולה, הרבה יותר פואטיים מפיזיים. ״הכל היה צר סביבם: החדר שלה והמיטה הכאילו נפתחת והזמן הסופר לאחור, אבל בכל זאת התגלגלו קדימה במין פליאה, כלואים במעגל מסחרר של רצון וגפיים עד לאיזה קצה, איפה שהנהר נהיה הים וגם נשאר נהר. שם, שם בדיוק״. ההתרחקות מן הממשי אל הפיוטי בהקשר של תיאור הקשר הזוגי בולטת על רקע תיאורי הריתוך, שכתובים באופן כמעט ארוטי, עם התעכבות על כל פרט פיזי, על כל מגע ומרקם וחום. בניגוד להרבה הקשרים אחרים, הערפול שפיקסל את המגע המיני לא צרם לי, הוא הרגיש כמו הגישה הנכונה לטקסט ולא כמו צנזורה. מלבד זאת, הפואטיקה פשוט נהדרת. היכולת לשים את האצבע על הנקודה שבה הנהר הופך לים אבל גם נשאר נהר, היא היא הכישרון הנוזלי של דעי שגם כאן, כמו בספר הביכורים שלה, נשפך מהדפים.
עזה, אשדוד וחוות בודדים
בניגוד להרגלי הקריאה שלי בשגרה, לא בלעתי את הספר תוך שבת אחת או לילה אחד, אלא שהיתי בו כמה ימים. יש משהו בצורת הכתיבה של דעי שלא מאפשר לרפרף עליה, גם לא בחלקים היותר משעממים, ולא היו הרבה כאלה. הדפים הדקיקים כבדים ממטען, והתוכן העשיר עד עמוס הכתיב קצב קריאה איטי יותר. הטקסט משובץ במגוון רפרנסים מתוך עולם דימויים אקלקטי ומופלא, מפתגמים עתיקים באמהרית עד לנטע ברזילי, מזלדה לטלנובלות טורקיות.
היה דימוי אחד שתפס אותי במיוחד, שבו הכותבת מתארת איך מיקה הסתכלה על עדן במבט ישר כמו הקו שיש באנטומיה של גריי כשמישהו מת. כל חלק בדימוי הזה היה גאוני בעיני: קודם כול לקרוא למבט ישר, צירוף הרבה פחות מוכר מהתאום ההופכי שלו, מבט עקום. שנית, הקישור בין היושר במבט למוות, כמו קו רציף שלא מופרע על ידי פעימות לב. ושלישית, הקריצה לעולם הדימויים של התרבות הפופולרית. היה אפשר לכתוב פשוט קו ישר כמו במוניטור, אבל זה לא סתם מוניטור, זה מוניטור שמופיע בתוך מסך בתוך סדרה מסחרית שהיא גילטי פלז׳ר של חצי עולם, וגם של עדן.
נקודה שולית אולי של אמינות, שלא הפריעה לי תוך כדי הקריאה אבל כן עלתה לי במחשבה לאחור, היא השפה הפנימית של רועי. הוא מתואר הרבה פעמים כאדם מעשי, אדם של ידיים, כזה שיודע לתקן את הקורקינט החשמלי של מיקה אבל לא לשים סימני פיסוק במקומות הנכונים בהודעת ווטסאפ. למרות זאת, ברגעים שבהם הסיפור עוקב אחרי נקודת מבטו ומונולוג המחשבות הפנימי שלו, הוא מתבטא כמו משורר. השפה שלו סוחפת ותורמת ליופיו של הטקסט, אבל לא עולה בקנה אחד עם הדמות. זו בעיה שקצת הזכירה לי את כתיבתו של דויד גרוסמן, ובאופן כללי הפיוטיות והעושר ותשומת הלב של הספר עשו לי מזג אוויר של גרוסמן בראש. אולי גרוסמן פינת עירית לינור: פואטי ועמוק ורצוף דימויים ויפהפה, אבל גם עם איכות נשית קלילה יותר.
״ופתאום בוקר״ הוא סיפור רגיש ואינטליגנטי על אהבה והסיכוי לאהבה. יש בו חתונה, יש בו לוויה, יש בו עזה, יש בו (אולי) פוסט טראומה, יש בו אחים ואויבים, פארק מים ובית אבות, חוות בודדים בקנדה וארוחת שישי באשדוד. אבל בעיקר יש בו את הרווח הקטן הזה שמפריד בין אדם לאדם, ואת האופן שבו הרווח הזה יכול להצטמצם, ואם לא להיעלם, אולי לפחות להתרכך קצת.
אני מוצאת את עצמי מתאמצת שלא לכתוב כאן רצף סופרלטיבים (כי מה רועי היה חושב על השתפכות כזאת), אבל הספר הזה הוא ללא ספק הספר הכי טוב שקראתי השנה, בסיפורת מקור ובכלל. הקול של דעי נדיר בבהירות ובדיוק שבו, ביכולת שלו לדקור את הנקודה – אבל בעדינות, בלי להכאיב. השפה יפהפייה, העלילה קטנה וגדולה בה בעת, הכתיבה מבריקה. רומן נפלא שמעורר רצון להתחיל לקרוא אותו מחדש ברגע שהוא נגמר. לפעמים אני חושבת על ספרים עם דמויות שבנויות טוב, שהייתי רוצה לפגוש אותן, וכאן תיאורי הדמויות כל כך חיים עד שאני מרגישה שכבר פגשתי. את עדן, נדיבה ואבודה, את רועי, חזק ועצור. כוח־העל של ספרים טובים באמת הוא לקחת את הקורא אליהם. ״ופתאום בוקר״ חטף אותי לחלוטין, השאיר אותי עומדת על המקטע הקצר של חדר המדרגות שמפריד ביניהם. שם, שם בדיוק.
