אוטו גלידה אינו גזלן. כשאתם פוגשים את מוכר הארטיקים, בסוף מסלול מפרך בגליל או בגולן, אל תקראו לו בכינוי המלעילי המבזה הזה, "גזלן". גם משום שזה לא יפה, וגם משום שזה לא נכון. האם מוכרי הגלידות הללו אכן גובים מחיר מופקע, ומתעשרים על ידי עושק הציבור? לוּ אכן היה זה המצב, הייתם גם אתם זונחים את מקצועותיכם ועוברים למכור גלידה. אולי תאמרו שרק בגלל אצילותכם המוסרית אתם נמנעים מהמקצוע הזה, כך שזו אינה הוכחה. אם כך, אביא ראיה נוספת: לפחות לעת עתה, לא מצאתי בין בעלי הווילות בהרצליה, אלו עם הנוף לים, הרבה מפעילים של אוטו גלידה.
מדוע המחיר הגבוה שהם גובים מאיתנו על ארטיק אינו עושק? הרי מחירו של אותו מוצר במכולת במודיעין הוא שליש המחיר! התשובה היא שזה פשוט לא אותו מוצר. "ארטיק במפל הזוויתן" הוא מוצר שונה לגמרי מ"ארטיק במודיעין סנטר". אלו שני מוצרים נבדלים בתכלית. כדי לייצר את המוצר "ארטיק במפל הזוויתן" צריך מוכר הגלידה להשקיע עוד הרבה משאבים: זמן, כסף, סולר וזיעה. הוא משקיע יום עבודה בנסיעות ארוכות, זמני המתנה ממושכים באפס מעשה, ובלאי מואץ של הרכב שלו, המקרטע בדרכים לא סלולות. לוּ דרשנו ממנו למכור גלידה במחירי מודיעין התוצאה לא הייתה גלידה זולה בקצה כל מסלול. התוצאה הייתה שלא היו שם גלידות בכלל.
ארטיק בזוויתן הוא מוצר נדיר, בגלל כמה סיבות טובות, ומשום כך הוא גם יקר. מחיר אינו תכונה קבועה של מוצר, אלא ביטוי גמיש לביקוש והיצע, כלי חיוני להעברת מידע בין המוכרים לקונים בנסיבות משתנות. סוס באורווה אינו כה יקר, אך ריצ'רד השלישי של שייקספיר זעק בעיצומו של קרב: ממלכתי תמורת סוס! דורות רבים לפני כן כבר קבעו חז"ל שלסוס במלחמה אין מחיר (בבא מציעא נח). סוס בשדה הקרב הוא מוצר אחר לגמרי מאשר סוס באורוותו.
לעיתים קרובות אנו מתייחסים למחירים באופן משובש. אוטו גלידה אנו פוגשים לעיתים נדירות, אך טעויות בנושאי מחירים אנו פוגשים בכל יום. מחירי החניות בבתי החולים היו גבוהים מאוד, ואנשים מחו. אפשר להבין אותם. משרד הבריאות שמע את התלונות הללו, וכפה על בתי החולים מחיר אחיד ונמוך. זה נשמע מצוין, כי אף אחד לא רוצה לשלם הרבה תמורת חניה. אך כבר כמה פעמים קרה לי שביקרתי בבית חולים ופשוט לא היו חניות פנויות. מה הועיל לי אז המחיר הנמוך? המחיר הגבוה של העבר שיקף את העובדה שהחניות בבתי החולים הן מצרך נדיר. כשכפו על בתי החולים הורדה מלאכותית של המחיר, לא פתרו את הבעיה האמיתית: המחסור במקומות חניה. אולי אפילו להפך: המחיר הנמוך הקטין את המוטיבציה של בית החולים ושל יזמים פרטיים לבנות מקומות חניה נוספים. מנגד, יש להניח שהמחיר הזול עודד נהגים העובדים באזור לחנות בבתי החולים, פשוט משום שהמחירים שם זולים יותר מאשר בחניונים הפרטיים בסביבה.
מחיר אינו תג שרירותי שהמוכר קובע כרצונו. לפעמים מדברים בסגנון כזה על תשלומי השכירות שבעלי הדירות דורשים; כאילו המשכיר הוא חמדן מרושע, שמעלה את המחיר כרצונו, באופן שרירותי, בגלל נבזותו החולנית. אך אם המשכיר יכול להעלות את המחיר כרצונו, מדוע אינו דורש מיליון שקלים לחודש? האמת היא שהוא אינו גובה מחיר כרצונו, אלא את המחיר הריאלי. השיקול של המשכירים (אגב, רבים מהם פנסיונרים שזו הכנסתם היחידה) הוא בדיוק אותו שיקול של כל אחד מאיתנו כשהוא מוכר את רכבו הישן: הם מבקשים את המחיר שאחרים מוכנים לשלם. המחיר הזה תלוי בהיצע ובביקוש.
אם הממשלה תכפה על כל המשכירים להוריד את המחיר ב־50 אחוז לא ישתפר מצבם של השוכרים, אלא להפך. הרבה סטודנטים שעד עכשיו הצטופפו ארבעה בדירה, יחליטו שבמחיר הזה הם רוצים לשכור דירה לבדם. משכירי הדירות יעדיפו להשכיר לרווק יחיד מאשר למשפחה עם שמונה נפשות. המשפחה לא תקבל אותה דירה במחיר זול, אלא תישאר ברחוב. כי המחיר אינו גחמה שרירותית של המשכיר, אלא תוצאה של עובדה אובייקטיבית מכאיבה: חסרות בישראל דירות באזורי הביקוש. הדרך להתמודד עם בעיה זו אינה להיטפל למחיר, אלא לבנות עוד המון דירות. מי שמנסה לפתור את משבר הדיור על ידי טיפול ישיר במחירים, כמוהו כמי שינסה לרפא חולה על ידי קירור המדחום.
אז תפרגנו להם, למוכרי הגלידות והפחיות במסלולי הצפון. הם לא עושקים אותנו, אלא מספקים לנו שירות נעים ומועיל. ולמי שלא אוהב את המחיר, תמיד זמינה החלופה הבריאה יותר, שאני בדרך כלל מעדיף: לשתות מים.
