כשעבדתי בלשכת נתניהו הוא נהג לשאת את "נאום ארבע העוצמות". ישראל חייבת להיות עוצמתית, הסביר נתניהו, והעוצמה מתחלקת לארבע: כלכלית, ביטחונית, מדינית (כלומר, בזירה הבינלאומית), ורוחנית. העוצמה הכלכלית קודמת לשאר, משום שבלי כסף אין ביטחון, ובלי כסף וביטחון, אין עוצמה מדינית. לכן הכלכלה היא יסוד היסודות. התובנה הזו, לצד הבנתו בכלכלה, מייחדת את נתניהו בפוליטיקה הישראלית, שבה היה "מר כלכלה" פעמיים; בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, ובכהונתו בתפקיד שר האוצר בממשלת שרון, בזמן משבר כלכלי. בשתיהן עשה חיל.
בשנים האחרונות ההישגים הללו נזרים לרוח. עוד בתקופת הקורונה הניהול הכלכלי היה חלש, פוליטי ופופוליסטי, וכעת, מול משבר גדול עוד יותר, נתניהו וסמוטריץ' מגלים חוסר אחריות לאומי, ניהול כלכלי מופקר, ומבזבזים הזדמנות נדירה לתקן כשלי מדינה שהצטברו במשך שנים ארוכות. התקציב החדש הוא שערורייה של קלקולים קואליציוניים, והוא מוכיח, שוב, שממשלת מגזרים היא טעות לאומית יקרה. אין בתקציב צמיחה אלא חוב, אין בו אומץ אלא כניעה, ואין בו מאמץ אלא ריצוי יקר.
"למה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את הגירעון?" שאל נתניהו במסיבת העיתונאים, וענה: "משום שהכלכלה שלנו במצב מאוד מאוד חזק". נו, לפחות לא אמר "עוצמתי". למה התשובה הזו משולה? לאדם שמזריק הרואין אחרי אימון כושר, בטענה שהוא במצב פיזיולוגי מצוין.
אכן, גירעון הוא סם פוליטי ממכר; פריצה של נורמה פיסקלית בסיסית, שמייצרת כסף קל לפוליטיקאים, חוב שמגולגל מהם והלאה, ולכן נוטה להוליד עוד גירעון. לכן לפני העלאת הגירעון חייבים לקצץ הוצאות מיותרות, אבל הממשלה מפחדת: מהשמאל, מהאיגודים, מהתקשורת, מהפוליטיקאים המגזריים, מבחירות, ממערכת הביטחון, ממה לא; ממשלת הפחד. העולם הכלכלי רואה ורושם.
לפני העלאת הגירעון חייבים לקצץ הוצאות מיותרות, אבל הממשלה מפחדת: מהשמאל, מהאיגודים, מהתקשורת, מהפוליטיקאים
מה לגבי העוצמה הביטחונית? ובכן, בניגוד לכלכלה ומדיניות חוץ, שתי נקודות חוזק מובהקות שלו, בענייני ביטחון נתניהו לא מביא לשולחן משהו משלו. הוא חלק מובהק מהגישה המסוכנת של "שקט במקום ביטחון", באופיו הוא דוגל ב"הימנעות" או "הכלה", ומכיוון שאין לו הבנה וחזון ביטחוניים משלו, הוא תלוי באופן כרוני במערכות שמתחתיו. הבעיה היא שהמערכות הללו מראש בעייתיות ולא מקצועיות, וכמו שקורה תמיד במצב שבו ה"מומחים" הם בעלי הבית, הן הידרדרו עוד הרבה בתקופתו.
המבצע בעזה מדגיש את הכישלון. מטרותיו לא מוסכמות בין הגורמים השונים, וכבר החלו חילופי האשמות וזריקת אחריות בין הדרגים השונים והפלגים הפוליטיים. אפשר לחסוך מכולם: כל דור ההנהגה הנוכחי אחראי לכישלון שנחשף לפנינו. ההנהגה הנוכחית רדודה כל כך, שהיא עדיין לא מבינה את בעיות העומק שנחשפו כאן, בהן האיכות הנמוכה של הצמרת הביטחונית, תוצאת כשל הכשרה וקונספציות פסאודו־צבאיות, וכשלים אסטרטגיים מהדהדים בבניין הכוח ותפיסת ההפעלה שלו.
להשוואה, כשלי מערכת הביטחון במלחמת לבנון השנייה, שהיו פחותים בהרבה מהנוכחיים, זכו ליחס רציני יותר. אז הודו בטעויות, הקונספציה (שבוטאה ב"ועדת מרידור") הוכרה כטעות, ונעשה מאמץ – אומנם דל ושטחי מדי – לנער את המערכת ולשנות כיוון. אלופים נשלחו הביתה, ותיקים שבו לחנך את הדור החדש, ולפחות ניסו לתקן. היום הכול הפוך. אין תיקון; היח"צ עונה על הכול.
הקלקלות הכלכליות והביטחוניות של הממשלה מתמזגות בנקודה זו בהעלאה דרמטית של תקציב הביטחון בעשרות אחוזים, כלומר, עשרות מיליארדים. דמיינו שאתם בעלים של חברת ענק, שהנהלתה אומרת לכם שוב ושוב, בכל דו"ח, כנס וישיבה, שהיא עושה חיל. אז מגיע אירוע בסיסי בתחום העיסוק של החברה, שהופך לכישלון היסטורי, מביא אותה לפשיטת רגל, וחושף שמדובר במנהלים כושלים ששיחקו בספרים. האם הייתם מזרימים לחברה כספי עתק נוספים, בלי להחליף קודם את ההנהלה?
ברור לכל בר דעת שאין בזה היגיון. קודם מחליפים הנהלה, המנהלים החדשים מביאים לאישור תפיסה מקצועית חדשה (שכוללת תוכנית ייעול מקיפה), ורק אז אפשר להקצות כספים "תוספתיים". הממשלה הנוכחית עושה את ההפך. היא קוברת עשרות מיליארדים נוספים בכספת ההנהלה הביטחונית הגרועה בתולדות המדינה, ולא רק זאת, גם תורמת לשיקום מעמד הכושלים, שעכשיו יקבלו לגיטימציה מחודשת להמשיך להיכשל.
הדבר מזכיר את מינוי אהרן ברק לבית המשפט בהאג, שגרם לשמאל לפתוח שמפניות. איזה אבסורד. מערכת המשפט טענה כל הזמן שהיא צריכה לקבל סמכויות על, מפני שהיא השכפ"ץ של ישראל בדין הבינלאומי. בדיוק כשהתברר שזו הונאה ותעמולה ריקה, וישראל מוצאת את עצמה על ספסל הנאשמים בהאג, נתניהו מצא לנכון לתת לשמאל חבל הצלה ולשקם את מעמדו, בניגוד לאמת ולאינטרס הציבורי.
אותו הדבר קורה בתקציב מול מערכת הביטחון. שנים שמבקרי המערכת זועקים על כשליה העמוקים, שמוסתרים במעטפת סודיות, ומסבירים שמדובר באיום קיומי שדורש תיקון דחוף. כעת הגיע בוחן המציאות שממנו חששנו, והוכיח שהמצב גרוע אפילו יותר.
הדבר המועיל היחיד במצבנו הוא שסוף סוף יש הזדמנות לשיקום המערכת. ובכן, לא מבחינת ממשלת ה"ימין על מלא". למרות האינטרס הלאומי הברור כאן, היא מתגמלת את הכישלון בתוספות תקציב אדירות, בזמן משבר כלכלי, בלי לדרוש התייעלות, פיקוח, הכשרה חדשה והחלפת קונספציות. מדובר בחטא לאומי והיסטורי. מחדל נוסף, עם מחיר ביטחוני עצום.
הטעויות הללו מצטברות לכישלון מנהיגותי ומדיניותי חריף, ומשפיעות גם על העוצמה המדינית. נתניהו צדק: עם כלכלה מידרדרת ומערכת ביטחונית כושלת, גם מעמדנו המדיני רעוע היום מאי פעם. ישראל הפכה למדינה חבוטה ותלותית, שאפילו החות'ים גובים ממנה מחיר עצום, ובתגובה היא מציגה אוזלת יד.
כך אי אפשר להמשיך. הבחירה שמשאירים לנו היא להידרדר במהירות עם השמאל או בהדרגה עם הימין. זה לא מספיק. במצב כזה צריך לשחרר דור של פוליטיקאים שעוסקים בתעמולה במקום בהנהגה, ומקדמים אינטרסים מערכתיים, מגזריים, או פוליטיים, במקום לעמוד על האינטרסים הלאומיים. איתם יחד צריך לשחרר דור של עובדי מדינה, בעיקר בדרג הניהולי הבכיר, שהם חלק מאותן נורמות שלטוניות איומות ותרבות שקר.
ישראל חייבת להפנים ששבעה באוקטובר היה תמרור אזהרה, וחייבת לחזור להיות מדינה מתפקדת. במרוץ הנוכחי לתחתית יש רק מפסידים.
