ג'ו ביידן נוהג להתייצב למפגשים חשובים כשהוא מצויד בכרטיסיות המילים שעליו לומר, כדי להימנע מפליטות פה ולעקוף התקפי שכחה בגילו המתקדם. אלא שמעת לעת הנשיא מתפתה להתנסח ספונטנית, ואז נחשפות אמיתות מביכות.
השבוע, בכנסייה בדרום־קרוליינה, מפגינים אנטי־ישראלים שיסעו אותו בקריאת "הפסקת אש עכשיו". ביידן ענה להם ש"פעלתי בשקט עם הממשלה הישראלית כדי לגרום לה לצמצם ולצאת באופן משמעותי מעזה". ואכן, הנשיא פועל כדי להוציא את ישראל מעזה. בתחילת המלחמה ובשלביה הראשונים הוא הביע תמיכה מלאה במערכה הישראלית נגד חמאס, אך בשלב המתקדם הזה הוא מתייצב בהדרגה נגד. רשימת הדרישות והמגבלות שמזכיר המדינה שלו הציג פה השבוע גובלת בבוגדנות. במקום להביע הבנה לדבקות הישראלית במיגור כוחות האופל שמאיימים על שלום העולם כולו, ארצות הברית מתאמצת לאזוק את ידי ישראל. סינוואר שאב המון עידוד מביקור בלינקן בתל־אביב.
אבל מילא האמריקנים. עוד בתקופת הנשיא טרומן, שמיהר להכיר בישראל דקות ספורות לאחר הכרזתה, נחשפו ניגודי עניינים בינינו לבינם. ההזדקקות שלהם לנפט הערבי, הסתה תקשורתית ושיקולי פוליטיקה פנימית סחפו אותם תכופות לגדה השנייה של הנהר. למעשה, רוב מלחמות ישראל בעת החדשה לא עלו בקנה אחד עם רצונותיהם של דיירי הבית הלבן, אפילו לא מלחמת העצמאות. בלית ברירה נאלצנו להמרות את פיהם, ומסתבר שאפשר להמרות גם בימינו. דא עקא, הדרישה עכשיו לעצור את צה"ל באמצע תנופת המלחמה, אינה אמריקנית בלבד. היא מבעבעת ללא הרף גם אצלנו, מסתתרת מאחורי הדרישה "לעשות הכול" או "בכל מחיר" כדי להחזיר את החטופים "עכשיו", ומתגנבת כבר לקדמת מדורי הפובליציסטיקה.
"אולי הגיע הזמן להודות בכישלון ולנסות מדיניות אחרת", כתב נחום ברנע השבוע, למחרת האסון באל־בורייג'. הוא דיווח לקוראיו שחמאס תובע לא רק הפסקת אש מוחלטת ושחרור כל המחבלים מהכלא, אלא גם את המשך שלטונו ברצועה. "מבחינת ישראל זאת תבוסה שאין משפילה ממנה, תבוסה מוחלטת", קבע העיתונאי הוותיק, ובכל זאת המליץ להסכים לה: "החשבון עם חמאס יצטרך להידחות לרגע בו יפר סינוואר את ההסכם שיושג. הפעם, יש לקוות, צה"ל יהיה מוכן".
למקרא ההמלצה המדהימה הזאת נזכרתי במלחמת יום הכיפורים ובהצעה של משה דיין בתחילת המלחמה לסגת לעומק סיני, ולבשר על כך לאומה. גולדה, כידוע, דחתה לאלתר את הצעת הכניעה. מספר החללים בצידנו היה אז גבוה יותר מאשר במלחמה הנוכחית, המצרים השתלטו כמעט על כל התעלה, ובכל זאת גולדה אישרה למטכ"ל לנסות לחצות אותה בכיוון ההפוך. ראש הממשלה ידעה שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיכנע אפילו פעם אחת. בניגוד לדיין, רמטכ"ל לשעבר, היא סמכה על צה"ל.
צה"ל 23' נחוש ומיומן לא פחות מצה"ל 73'. הוא שוב הופתע קשות, אבל התעשת מהר. החתירה העכשווית שלו למגע עם האויב עוצמתית יותר מאשר בכל המלחמות הקודמות. יעידו על כך, בין השאר, צוואות הלוחמים שנפלו ונאומי ההספד של ההורים השכולים. מילות גבורה שכאלו לא הושמעו פה מעולם במינון כה גבוה. הן המנוע המוסרי והמורלי של המאמץ הצבאי האדיר המושקע בעזה. צה"ל פועל שם לאט, אולי לאט מאוד, אך על פי המתווה הנצרך לנוכח האתגר המבצעי. חיילינו סורקים בית אחר בית, חושפים פיר אחר פיר, מנהרה ועוד מנהרה. אין דרך אחרת לטהר את הרצועה מחמאס, ובוודאי לא תהיה דרך כזאת אם צה"ל ייסוג עכשיו לקווי 7 באוקטובר, ואם כל המחבלים הכלואים ישתחררו. יחיא סינוואר יוכרז אז כגיבור העולם המוסלמי בין מרוקו לאינדונזיה, צלאח א־דין לאלף השנים הבאות. אווירת נכאים מצמיתה תשתרר בארץ למשך דור לפחות. קשה לראות כיצד נצליח להתאושש ממנה במקרה שחמאס ואיראן יצאו מהמערכה הזאת כשמלוא תאוותם בידם. כל הדמים, הדמעות והזיעה של מאה הימים האחרונים ירדו לטמיון.
הדרך המיטבית למנוע את האסון היא לתת לצה"ל לנצח. זוהי סיסמה משומשת משהו, עתיקת יומין כבר, ובכל זאת סיסמה מנצחת. במאה ה־21 אי אפשר לנצח את הערבים בשישה ימים, וככל הנראה יידרשו הפעם כשישה חודשים, אבל צה"ל כבר עשה נפלאות בצפון הרצועה, וכעת צריך לאפשר לו לסיים את המלאכה במרכז ובדרום. לא לעצור אותו בחאן־יונס, לא לנעוץ ספקות במפרשי רוח הלחימה שלו, ובוודאי לא לחשוד בו שהוא שכח את החטופים. כל עוד הוא עצמו לא מסגיר סימני רפיון, חלילה, אסור לעורף להסגיר. "אנחנו עובדים פה קשה בשביל הביטחון של כולם", הבטיח עידן עמדי שעות אחדות לפני שנפצע.
