סוכות הבטיח לדבר עם שר האוצר, איש מפלגתו, ולקח כמה מהם לישיבה של אחת הוועדות בכנסת. הוא זכה להכרת תודתם, אבל נוכחותו במקום עוררה זעם עצום מכיוון אחר. במאהל המחאה שהוקם ליד משרד האוצר זיהו את סוכות והחלו לתקוף אותו במילים קשות. אנשי המאהל, בהם קרובי הנרצחים והחטופים, קראו לתושבים המסכנים שלא יאמינו לו, כי את הכסף לקחה כבר חברתו השרה אורית סטרוק בתקציב האחרון.
האווירה הייתה נוראית. הרמקולים החרישו את האוזניים. החשבונות עם סוכות הלכו אחורה והגיעו להקמת אביתר ולסוכה המפורסמת שהציב בחווארה ערב הטבח. ההתבטאויות כלפיו היו מחרידות, ואינן ראויות לפרסום כאן. "כמה כסף גנבת היום?", המשיכו ותקפו מתוך המאהל. "שמתם את כל הכסף של המדינה ביו"ש, בהתנחלויות, במאחזים לא חוקיים. לך מכאן, טרוריסט".
אנחנו בעיצומה של מלחמה בשש חזיתות, קצינים וחיילים ממשיכים ליפול לדאבון הלב מדי יום. אבל אחרי שלושה חודשים, האחדות המדהימה שנרקמה כאן לזמן מוגבל הולכת ונפרמת. בעצם, זה לא היה יכול להיות אחרת. המדינה הייתה מפולגת ומשוסעת לכל אורך 2023 על רקע המהפכה המשפטית ובכלל, ויצאה להפוגה רק בעקבות המלחמה, מעשי הזוועה בעוטף ותחושת האיום הקולקטיבית. המחדל הנוראי של 7 באוקטובר רק הוסיף עוד קומה של תסכול, זעם וחשש קיומי אצל מתנגדי הממשלה, שעכשיו הצטרפו אליהם רבים מתומכי נתניהו לשעבר. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך השבוע התברר כי רק 36 אחוזים ממצביעי הליכוד רוצים שנתניהו ימשיך להוביל את המדינה אחרי המלחמה.
בשוך הקרבות, המטען הזה עלול להתפרק ברחובות באופן חריף. יש גם מי שדואג היטב לשימור האיבה ההדדית, כדי שחלילה לא נזכה לעוד כמה רגעים של חיבור ושותפות גורל. ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית צייץ השבוע בעקבות פסיקת בג"ץ נגד ביטול עילת הסבירות: "קודם נכריע את חמאס, מיד נטפל בחיזבאללה ולקינוח נעשה סדר בבג"ץ". כמה איבה והסתה טמונות במשפט הבודד הזה. וכמובן, פוגל וחבריו גררו את המחנה השני לתגובות שרק מגבירות את הלהבות.
"ההשוואות הבזויות והמבישות של ח״כ פוגל… בין הגרועים שבאויבינו לבין שומרי הסף של מדינת ישראל וציבור שלם שטובי בניו ובנותיו נלחמים ומחרפים את נפשם בימים אלה על הגנת הארץ – הן שפל מוסרי", כתב גנץ, וצדק.
פסיקה ממתנת
דווקא ההחלטה המקדמית של שופטי בג"ץ השבוע עשויה למתן קצת את העימות הציבורי שצפוי בבוא היום. ההחלטה סותמת למעשה את הגולל על המהפכה המשפטית ומטביעה בים את ביטול עילת הסבירות, ספינת הדגל של הרפורמה, שלא הייתה צריכה לבוא לעולם ממילא. שופטי בית המשפט העליון קבעו כי הם יכולים להתערב בחוקי יסוד של הכנסת. שנה אחרי ששר המשפטים יריב לוין הכריז בחוסר אחריות כמעט שחצני על מהפכה משפטית לא מרוסנת, באו השופטים והבהירו ברוב מוחץ כי מהלכים לאומיים דרמטיים והרי גורל לא מבצעים בחיתוך סכין אלא בתהליך סבלני ובדיון מורכב בין כל חלקי העם, עד שמגיעים להסכמה.
המהפכה המשפטית מתה למעשה הרבה לפני 7 באוקטובר. גם ראש הממשלה נתניהו ויתר עליה אחרי שראה, אומנם באיחור, כיצד היא מפרקת בשיטתיות את החברה הישראלית ואת הצבא. אנשי המחאה לא האמינו לו כמובן, והמשיכו להפגין בהמוניהם. היום הם יכולים לנופף בניצחון גדול. מהבחינה הזו, החלטת בית המשפט מנטרלת מעט את הזעם המשפטי על נתניהו וחבריו. קשה יהיה להשוות שוב בין נתניהו לארדואן, אחרי שהשופטים בלמו באומץ את ראש הממשלה ואת מהלכיו, והחזירו את הגלגל לאחור.
חברי העיתונאי אריה ארליך כתב השבוע: "בהלוויות עמדתי בצד, שמעתי הספדים, כריתי אוזן לצעקה של הורים שהתחננו מדם ליבם: 'לעולם לא עוד מלחמת אחים'. לעולם לא נחזור ל־6 באוקטובר. למען הקורבנות הקדושים, למען הלוחמים הגיבורים, למען המשפחות הכאובות, למען הניצחון של כולנו, אנא אחים, אנא", התחנן ארליך. לצערי, זה כבר לא יקרה. העימות האזרחי הוא בלתי נמנע. הקרע עמוק, ויש מי שמעמיקים אותו יותר ויותר. למשל השרה אורית סטרוק, שהתעניינה השבוע אם ישנם טייסים שאינם תוקפים בעזה מסיבות מצפוניות.
התביעה להתפטרות האחראים למחדל המופקר של 7 באוקטובר, מהראשון ועד האחרון, היא מוצדקת, מוסרית, נכונה ודמוקרטית מאין כמוה. אם נתניהו ימשיך להוביל את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות זה אומנם יהיה דמוקרטי, אבל לא ממש נורמלי והגיוני אחרי האסון הגדול בתולדותינו.
השיח הקשה שכבר מתנהל בכנסת וברחובות הוא תמרור אזהרה מפני הבאות. המאבק נגד הרפורמה היה טעון ויצרי, אבל למזלנו איש לא שילם עליו בחייו או בפציעה קשה. היום המדינה פגועה ומצולקת. רבבות יצאו לרחובות אחרי המלחמה, יתבעו הסברים וידרשו את החלפת ההנהגה. הבירור יהיה קשה מנשוא אבל החשבון חייב להיעשות גם אם זה ייקח שנים. הלוואי שנצא ממנו בשלום.
