לא מעט מחשבות התרוצצו בקרבי טרם אחזתי במקלדת. הלבטים היו קשים ודי מובנים. אפשר לנסח אותם כך: האם כתיבה על האישיות הזו באכסניה הזו לא יהיה בבחינת מעשה מופרך השקול כמעט למשנתו המדינית של אותה פרסונה ? אורי אבנרי ו'מקור ראשון'. האין מדובר בשמן ומים או בלשון יהודית יותר כושי שנדרש להפוך עורו ונמר את סימניו? וכיצד בכלל אפשר לכתוב משהו בעניין העונה להגדרת השם אבנרי מבלי ליפול קורבן למלכודות הפוליטיות השכיחות שנוטות להנציח את עצמם בכל דיון ציבורי ותקשורתי? אפילו אנוכי כבר חטאתי לכאורה בכך שהגדרתי בשורה השנייה של הטקסט הנוכחי את משנתו כמעשה רעיוני תלוש ונמצאתי לפיכך בבחינת הפוסל במומו.
אולם, במחשבה שנייה וארוכה מצאתי שיש משהו מעניין בדמות הזו שמעולם לא הכרתיה באופן אישי. בעיקר מרתקת לטעמי היא השיח הציבורי שהתפתח בעניינו של אבנרי ביום שאחרי לכתו, שמקפל בתוכו לא מעט משמעות שראוי להאיר אותה. על כן השורות הבאות הן בבחינת מילים על אבנרי מבלי לדבר באופן ישיר על האיש עצמו. אלו הן אמירות על האיש כייצוג של תופעה שהיא רחבה יותר ממידות העניין הפרסונלי. עניין זה חשוב להבהרה כיוון שכולי תקווה כי בכך יהא כדי למלט את הטקסט הזה מלהפוך פלטפורמה להשמצות מימין על האיש עצמו, ובמקביל כדי להציל את עצמי מציפורניהם המושחזות של אנשי שבט השמאל שאבנרי מעורר אצלם געגוע לעולם הרעיוני שחרב.
מי שעוקב אחר ההתייחסות התקשורתית לאירוע הסתלקותו מן העולם יכול בנקל להבחין כי השיח הזה מאופיין בלא מעט עניין ואפילו סימפטיה רבה. יאמרו הימניים שהדבר נובע מהטייתה השמאלית של התקשורת בישראל. זהו טיעון שאינו מופרך לחלוטין, אבל מחמיץ את העיקר. הסיבה לכך שאורי אבנרי מעורר דיון ערני איננה נובעת בגלל שמרבית הציבור ואפילו גורמי התקשורת מאוהבים במשנתו. גם לא משום שהחברה בישראלי מאמצת עד תום את חזונו הליברלי, ואף לא בגלל שישראלים מוכנים להפגין בשנת השבעים למדינה אמפתיה אין סופית ל'אחר' הפלסטיני. הדבר קורה בעיקר משום שאבנרי הוא ייצוג של תופעת הקצוות, ומדובר בקצוות רעיוניים, פוליטיים ומקצועיים גם יחד.
אבנרי ניסה לכל אורך חייו לפרוץ גבולות, בבחינת 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה'. הדבר השתקף בעשייתו העיתונאית במסגרת 'העולם הזה' וגם בהשקפותיו הפוליטיות שהביאו אותו לזרועות ערפאת בתקופה שבה הדבר היה מנוגד לחוק. אבנרי הוא הגילום של אדם שלא רק ביקש לעצב מחדש את המציאות, אלא להעמיד משנה שתכליתה להוריד את השמים לקרקע, ואולי גם להיפך – להעלות את האדמה אל העולמות העליונים, ובכך למחוק לחלוטין ולטשטש את מרחב התווך המתקיים ביניהם. בכך הגדיר אבנרי את עצמו כנמנה עם הזרמים האוטופיים והמשיחיים שקנו להם אחיזה בחברה הישראלית לא רק מימינה של המפה הפוליטית, כפי שמקובל לטעון זאת בשיח הציבורי, אלא לא פחות מכך גם בשמאלה של אותה מפה.
בעשותו כן, הוא גילם את השאיפה האנושית המתקיימת בכל אחד מאתנו כפרטים וכקולקטיב לסדר באופן הרמטי, מושלם ומוחלט את מציאות חיינו ובכך להגיע לסוג של שלמות, ודאות ובעיקר לשליטה על מה שבאמת אינו בר כיבוש. מדובר לכאורה בשאיפה אנושית מובנית, אך נוכחותה בקרבנו יכולה בהיפוכו של רעיון לשפוך אור חשוב דווקא על מה שאנחנו נוהגים להכחיש בעקביות בין אם במודע ובין אם שלא. ההכחשה הזו נוגעת לכך שהעולם האמיתי, להבדיל מזה המדומיין, נוכח דווקא במרווח שבין האוטופיות המהוות נקודות של האין סוף. משום כך המציאות היא תהליכית ולא ניסית (מלשון נס), סיזיפית ולא זוהרת; יומיומית ולא נצחית; ובעיקר – מתקיימת בצילה של התקווה האנושית המודרניסטית השואבת מתוך התיאולוגיה הנוצרית לדלג מעל לבינוניות המשמימה והקשה הזו לעולמות מוחלטים וחלוטים של טוב (או רע).
לכך חתר אבנרי במשנתו ובחייו הפוליטיים-מקצועיים, ובכך כאמור יש מעשה ומחשבה המתכתבים עם מה שמצוי אצל כל אחד ואחד מאתנו, גם אם הוא אינו שותף למשנה הרעיונית של האיש. ככלות הכול כולנו מבקשים לעשות את הקפיצה הנחשולית מאותו מקום שבו כולנו נמצאים בהווה אל המרחב שאותו הגדיר האנתרופולוג הישראלי זלי גורביץ כה-מקום (ב-ה"א הידיעה) האידיאלי והאוטופי. התרבות העממית שלנו מייצרת אין ספור דוגמאות לעניין הזה. כל מי שצופה בתוכניות הריאליטי למיניהן, 'נולד לרקוד', 'מאסטר שף', 'האח הגדול' ונוספות, רואה את השתקפות הכמיהה האנושית שרק הולכת ומתחזקת 'להביא את המכה', ובמילים אחרות לקפוץ מאלמוניות מוחלטת אל הזוהר באמצעות צמצום התהליך, העבודה הקשה והמאמץ המתמשך.
הדברים אמורים כמובן גם בנוגע למרחב העשייה הפוליטי ולשדה החברתי, אך בהקשר הזה, הנקודה המעניינת לצורך הדיון שלנו היא שאוטופיות גדולות הביאו לאורך ההיסטוריה לא רק לתקוות גדולות של קולקטיבים חברתיים, אומות ומדינות, אם כי גם לקטסטרופות גדולות, למאבקים חברתיים ולמלחמות כלל עולמיות. אלה מספרים את צדן האפל של אמונות ברעיונות אוטופיים של קצה, שלהבדיל מתוכניות הריאליטי, יש להן משמעות שהיא מעבר למימד האישי והפרטי. בהקשר הזה ראוי להפנות את המבט למה שמתחולל בעשרות השנים האחרונות בחברה הישראלית משום שאבנרי באוטופיזם שלו אינו מייצג רק את עצמו, אלא דפוס חשיבה שקנתה אחיזה בחברה הישראלית כולה.
כשם שאבנרי ייצג אוטופיה שמאלית-ליברלית אחזו אחרים באוטופיות הפוכות לגמרי. המכנה המשותף בין אלה ובין אלה הייתה האמונה המוחלטת ביכולת לחסל את התווך ולנוע לקצוות. בגינה של אותה תפיסה איבדו חלקים מהחברה הישראלית ומהמערכת הפוליטית שלהאת האחיזה במציאות, גם כאשר נחשפו הפערים בינה ובין האידיאלים הרעיוניים. השמאל הישראלי חווה במיוחד את התהליך הזה פוסט שנות התשעים וייתכן שתנועת המטוטלת המתקיימת כיום בכיוון ההפוך תביא גם את האוטופיה מימין לחוות סיטואציה דומה. מבחינה זו, קשה להשתחרר מהרושם כי ישראל נעה בין הקטבים. בכך מפנה עורף למקורות התרבות הפוליטית של העם היהודי שלאורך פרקים מתמשכים בהיסטוריה החברתית-פוליטית שלו ביכר את החיים עצמם ואת הכאן והעכשיו על פני השתעבדות מוחלטת למופשט ולאוטופיה של העתיד.
מה שניתן ללמוד ממה שניתן להגדיר כתופעת ה'אבנריזם' והחיפוש אחר הבלתי מושג הוא, שהחברה הישראלית נדרשת דווקא בעת הנוכחית המסתמנת כתקופה של חידוש המתחים הפנימיים, להכיר ביתרונות המרחב שבין הקטבים והנוכחות בו על פני קריסה לתוך תבניות מחשבה מוחלטות. אלו מייצגות אמנם סוג של תקווה אנושית לעתיד ורוד, אך מקופלת בהן התנתקות מהתהליכים האמיתיים המעצבים את פני המציאות. לכאורה מדובר במרחב המאופיין בחמישים גוונים של אפור, וככזה הוא פחות נוצץ וקורץ בהשוואה לתקווה המונחת באוטופיות הגדולות. אולם, בפועל היכולת להימצא בו מחייבת סיגול של תפיסת עולם בוגרת שהיא היפוכה של התפיסה המגושמת המגולמת בחשיבה אוטופית.
מדובר בתפיסת עולם המסוגלת להכיל מורכבות. משמעותה העיקרית היא ביכולת להתבונן אל האופק אבל בו-זמנית להכיר בפער המונח בינו ובין הקיום בהווה, ובעיקר ביכולת לנווט בזהירות ובענווה את החיים בתווך שבין לבין, שם כנראה מונחים החיים עצמם ופחות מכך הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אותם חיים.
