עורכי כלי תקשורת ישראליים יקרים.
אני מקווה שעונת המלפפונים עוברת עליכם בשלום. שאתם מצליחים מידי ערב למצוא סיפורים למהדורה, למלא את דפי העיתונים, ולהביא קליקים לאתרי החדשות שלכם. כבר הרבה זמן שאני מתבשל בדעה הזו, ורק לאחרונה נפל לי האסימון.
נעים מאוד, קוראים לי צביקה קליין, ואני מסקר את העולם היהודי כעיתונאי ישראלי כבר קרוב לעשור. כשאני מעביר הרצאות על תחום הסיקור שלי, אני מסביר שבישראל יש את שרשרת המזון של העיתונאים לפי תחומי סיקור. כך שאם בראש נראה את הכתבים המסקרים את התחומי הפוליטיים-מדיניים-בטחוניים, לאחר מכן נגיע לחדשות החוץ, לחינוך, וכמה שלבים מתחת נגיע לרווחה. אם נרד עוד קצת לתחתית, נגיע לאיכות הסביבה, וממש לאחר מכן, יהיו שיגידו שאפשר להכניס את סיקור התפוצות. במקרה הטוב.
למה לא מסקרים בישראל את יהדות התפוצות בצורה שוטפת? פעם, עם הקמת המדינה ועוד הרבה לפני, הסיקור של התפוצות היה הדרך של התקשורת הישראלית לעדכן את הישראלים מה קורה אצל קרובי משפחותיהם מעבר לים. אך כיום יש לנו מצד אחד אפשרות ליצור עם קרובי משפחה קשר, ולרבים מאתנו אולי אין קרובים מחוץ לישראל. בנוסף, ישראל היא מדינה שקורים בה כל-כך הרבה דברים מדי יום, שהעיסוק באחינו מעבר לים הופך להיות שולי, או בלתי קיים.
יש שני נושאים שהתקשורת הישראלית אוהבת להראות אצל יהודי העולם: אנטישמיות ועלייה לארץ. שני אלמנטים שמחזקים לנו את האתוס הציוני או את העניין של "הנה, הוכחנו לכם שהייתם צריכים כבר מזמן לעלות לישראל".
לכן, מדי קיץ נראה כתבות על טיסות עלייה לישראל, גם מכיוון שכמה ארגונים יטיסו את הכתבים למדינות נחשקות בעולם בשביל הסיקור. וגם פיגוע במוסד יהודי כזה או אחר יזכה להתייחסות התקשורת הישראלית. אירועים אנטישמיים בעולם מקליקים מאוד באתרי החדשות, ונחשבים אטרקטיביים, אך האם זה הדבר היחיד שאנחנו מוכן לראות ביהודי העולם? אנטישמיות?
קיבלתי פעם שיחת טלפון מתחקירן של תוכנית טלוויזיה ששאל אותי "אתה יכול לעזור לי למצוא יהודי-אמריקני שהחליט להוריד את הכיפה בעקבות אירועי האנטישמיות בארה"ב עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות?", השבתי לו שלא. כי אין יהודי כזה. התקשורת הישראלית, כמו גם זו האמריקנית, נסחפה עם הדרמטיות. אמנם יש בעיות, אך היהודים לא מסתירים את זהותם בארה"ב. בטח שלא במוקדים היהודיים הגדולים.
עיתונאים ישראלים נגררים כל פעם לאותם נושאים, מהסיבה שהם לא מכירים באמת את אותן קהילות המהוות כחצי מהעם היהודי. לעתים כתבי החוץ או הכתבים המדיניים הם אלו שמסקרים את האוכלוסיות היהודיות בחו"ל, אך לא כל דבר ביהדות התפוצות קשור לראש הממשלה ולמשרד החוץ שלנו, ולא כל סיפור בקהילה יהודית יגיע לסוכנויות הידיעות. הגענו למצב שישראלים חושבים שמסוכן להסתובב עם כיפה בארה"ב, או שכל היהודים עזבו את צרפת. שתי הדוגמאות שהבאתי לא מחוברות למציאות, וחבל שכך רואים זאת רוב הישראלים.
בעיניי, לסיקור הקהילות היהודיות בחו"ל יש להתייחס כחדשות פנים. כתבי החוץ ימשיכו לעסוק בסיפורים חשובים ברחבי העולם, אך נושאים דרמטיים או חשובים בקהילות יהודיות צריכות להיות מטופלות על ידי אדם שיש לו בסיס מסוים של ידע ורגישות לעולם התוכן הזה.
כאשר פנו אליי בעבר מכלי תקשורת ישראלי מוביל והציעו לי להיות כתב תפוצות אמרו לי "תתחיל בתפוצות, תהיה בסוף כתב פוליטי". הסברתי שפוליטיקה ממש לא מעניינת אותי, ושלא אמלא תפקיד זה בצורה טובה. יש לי תחום, שהוא בעיניי אחד החשובים, שלעיתים גם ראוי לפתוח מהדורות, ולא רק סביב ביטול מתווה הכותל. כאשר מתפרסם סקר עומק על הקהילה היהודית בארה"ב, הייתי מצפה לראות לכך אזכור בחדשות, אולי אפילו לפתוח את המהדורה – אם הנתונים דרמטיים מספיק.
ואגב, תפוצות זה ממש לא רק סקרים על נישואי תערובת: זה גם סיפורי צבע מפתיעים, מרגשים ומצמררים. למשל, כתבת תחקיר, פרופיל או מגזין בלעדית שמתארת מציאות שלא הכרתם.
מעבר לערך החשוב של התקרבות ליהודי העולם, בעיניי מדובר כאן בתחום שיכול לספק מידי יום סיפורים שיביאו לכם רייטינג, פולו-אפים, עניין, וקהלים נוספים שאולי אינם מחוברים לכלי התקשורת שלכם. אז תפסיקו לנסות להיות כמו כולם, ותחשבו רגע מחוץ לקופסה. יש כאן תחום חשוב, עמוק, מעניין וצבעוני, שאם רק תתנו לו במה, תבינו מה פספסתם עד כה.
