חייהם של ישראלים בגולה הם כר ספרותי פורה. השטעטלים הקטנים שיצרו לעצמם מזכירים ולא מזכירים את כתריאליבקה עיירתו של שלום עליכם או את העיר היהודית סיטקה שבאלסקה מ"איגוד השוטרים היידים" של מייקל שייבון – כלומר מקום שמייצר דמויות, דרמות ועניין. "דגים גדולים" של ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר לשנת 2014, הוא חוליה נוספת בשרשרת ספרותית יהודית ארוכה.
הספר, שבו תשעה סיפורים קצרים, מתרחש ברובו או קשור ל"אי הדייגים". האי, שמהדהד את קייפ־קוד במסצ'וסטס, כפר דייגים אינטימי שהפך לאתר נופש יוקרתי עקב ביקורו של הנשיא קלינטון בחוף, עובר גם הוא תהליכים בספר. משכיית חמדה רגועה הוא הופך לריזורט יוקרתי שגם אליו הגיעה הג'נטריפיקציה. נמדר היטיב לברוא ולתאר אותו, ואם היה אפשר הייתי נוסעת לחופשת קיץ באי הפיקטיבי הזה.
את סיפוריהם של מבקרי האי פותח אבי, פרופסור מכובד שעזב את ישראל ואת אשתו והתמכר לאמריקה. אבי מבין שבאי הדייגים הוא אקליפטוס, לא צבר, וכמו האקליפטוס, גם הוא גידול זר שניתן לכרות באבחה.
לאחר הפתיחה החזקה מגיעים סיפורים חלשים יותר שמשמשים הפוגה למהלך הכללי של הספר ולנושאים המרכזיים שלו. ביניהם זורח "דגים גדולים", שדן במשבר האקלים בשתי רמות. האחת, מקומית יותר, דרך הדגה שמגיעה לחוף. השנייה, דרך הסיפור של בטסי וג'ראד, זוג שמסמן את חלקה של אמריקה בעסק.
מעל לכל הסיפורים בספר מתעלה "אבא", נובלה על אב שמנסה להחזיר את בתו הביתה, ושמזכיר שכוחו של נמדר הוא דווקא בסיפורים ארוכים, מתמשכים. הסיפור תופס חצי מהנפח של הספר, ובצדק. הוא מעורר מועקה פיזית אמיתית, ומזקק לתוכו את האמריקאיות ופחדם של זרים גם במדינה שבה הם מעבירים את רוב חייהם: להיראות מוזר, לא להבין עד דק את התרבות, לנסות להשתלב אך עדיין להישאר מי שהיו. הסיפור מצליח גם להציב את שאלת ההגירה דרך הדמויות שלו, בצורה כנה: "כמו רבים מחבריהם וממכריהם מ'קיבוץ ניו־ג'רזי', הם מעולם לא החליטו באופן מודע להגר לארצות הברית ולהפוך לאמריקאים. לא היה רגע מובהק כזה של החלטה מושכלת להישאר. זה קרה להם איכשהו, כמו שקרה לכולם, כמעט בהיסח הדעת, מכוחם של ההרגל והאינרציה". ההבנה הזאת, שמקום מגוריהם וכיוון חייהם נקבע בצורה לא מודעת, מובילה להבנות נוספות על הקשרים בין הגולים, שלאחר שאחד מהם עוזב הקשר אתו נגמר במהירות, תחושה שכמובן "מחזקת את האקראיות הממאירה שליוותה את חייהם והבליחה מדי פעם".
כיף לקרוא נקודת מבט ישראלית לשעבר על סיפורים אלה. השפה ורסטילית, ולצד ביטויים יפהפיים כמו "שמש ענקית, כתומה כמו דלעת בשלה" יש גם מעט ביטויים מאונגלזים שקצת פוגמים בשפה (אולי בכוונה?) דוגמת: "בנים יישארו תמיד בנים". מעניין להשוות את ספרו של נמדר לספר נוסף שיצא לא מזמן ושגם עליו הומלץ במדור זה, "יריתי באמריקה" של תהילה חכימי. בעוד הגיבורה של חכימי משוטטת אבודה ברילוקיישן ומעסיקה את עצמה בציד בשלג, הגיבורים של נמדר מוצאים נחמה בביחד שלהם, בשותפות הגורל. הם אינם רוצים לברוא לעצמם זהות חדשה, אלו פשוט נסיבות חייהם שמכריחות אותם. נדמה שבמצב כזה התשובה היא אחת, לכאן או לכאן: תגלית.
