החשמונאים לא ידעו שהם חיים בימי הלל והודאה. מבחינתם הם נלחמו בימים מרים ואפורים. הגמרא אומרת: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" – עברו שנים עד שהתפענחה המשמעות האמיתית של הימים הללו, ועד שיכולים היו לציין אותם כימים טובים. היומיום החשמונאי נראה אחרת לגמרי. הפעולה הצבאית הראשונה שמזכיר ספר מכבים א' היא טבח של אלף יהודים, שנרצחו במדבר בשבת בידי קלגסי אנטיוכוס. לאחר מכן התעשתו מתתיהו ובניו, אספו צבא ויצאו להילחם באויב. הקרבות לא היו קלים ולא היו קצרים. בכל יום התערבבו חדשות רעות בחדשות טובות, ורוח האחדות הוכתמה בדברי הפלגנים המקצועיים. לו התמסרו אבותינו לייאוש, לספק ולפילוג, היו היום חלילה צאצאי אנטיוכוס חוגגים את חנוכה.
החשמונאים הצליחו להרים ראש ולהמשיך במאבק משום שבחרו בטוב ובאור; לא להתעלם מהליקויים, להמשיך לדרוש מהמנהיגים למחוץ את הרשעים עד כלותם, אך להתמקד בחדשות הטובות ובדברי התקווה, ולא בחושך ובהטפות הדכדוך. גם בימים הקשים הם הכריחו את עצמם להאמין שבשנה אחרת יתבוננו לאחור בהלל ובהודאה. אבותינו היו חייבים לנצח, ולכן לא הייתה להם ברירה אחרת מלבד האמונה. בדיוק כמונו.
