ב־2019 ייערכו בחירות לכנסת וייחקק חוק גיוס חדש. לכן, לכאורה, לא ממש חשוב הדיון שהתפתח בשבוע החולף אם קודם יהיו בחירות ואז חוק גיוס, או קודם חוק גיוס ואז בחירות.
אבל לחרדים זה חשוב מאוד. מילא נתניהו, שלפי הסקרים יישאר פה ראש ממשלה גם אחרי הבחירות ולא אכפת לו במיוחד אם כאב הראש הנורא של פשרה בין בג"ץ לבד"ץ יפקוד אותו בסתיו בכנסת או באביב במו"מ הקואליציוני; מילא ליברמן, שמי יודע אם ישוב לתפקיד שר הביטחון; אבל החרדים – להם זה חשוב מאוד.
הרי מי לידם יתקע שאם יסרבו לחוקק חוק גיוס ויילכו לקלפי הם יחזרו בכלל לקואליציה? מי יבטיח להם שלפיד לא ישב בממשלה? ואם לא ישב, מי ערב להם שלא יקבלו חוק גיוס חריף יותר, בגי"ץ יותר? ובכלל, מה יקרה אם בדצמבר יוחלט לגייס את כל החרדים, באין חוק מתון יותר? ואיזה חוק נוח יותר מחכה להם בממשלה הבאה?
המאמץ הקואליציוני כולו מתבטא עכשיו בניסיון להסביר לחרדים מה טוב להם. לא לח"כים, שהיו מתים להצביע בעד ולחסל אחת ולתמיד את סוגיית הגיוס הממאירה. לרבנים שלהם. ראש הממשלה נתניהו התנדנד בשבועות האחרונים בין רצון להמשיך את הקואליציה עד הסוף ובין החלטה לשים קץ לייסורי זקנתה וללכת לקלפי. לפי פעולותיו השבוע הוא עדיין נוטה להשקיע מאמץ בהחזקתה בחיים עד הסוף, או למצער עד חודש מאי. איש משותפיו לא נלהב, בלשון המעטה, לוותר על עשרה חודשי שלטון. לאיש מהם לא מחכה קואליציה טובה יותר, ונראה שגם נתניהו מכיר בכך שבחירות הן תיבת פנדורה שבתוכה מעטפת נפץ. מהסקרים הנוכחיים הוא יכול רק לרדת, ומהממשלה הנוכחית הוא יכול רק להידרדר לשותפות נוחות פחות.
בשבועות הקרובים נשמע ודאי על האפשרות לממשלת לפיד־ליכוד בכהונה הבאה. ככל הנראה, זו תהיה דרך להפחיד את רבני המועצת כדי שישלימו עם הנוסח הנוכחי של החוק. האפשרות שיש עתיד והליכוד ילכו יחד נראית כמעט מופרכת, כאשר נזכרים שבראש שתי המפלגות עומדים נאשם ועד תביעה בפוטנציה. אפילו בפוליטיקה הישראלית יש גבול לכל תעלול.
