טבח שמחת תורה הוא אירוע בקנה מידה תנ"כי. אבן דרך בהיסטוריה הלאומית שלנו, שדורש מאיתנו לבחון אקסיומות ותיקות. התחושה הרווחת בין החיילים בשטחי הכינוס היא שדור המנהיגים, אלו שחוו את מלחמת יום הכיפורים כבוגרים, מנסים להרים מהרצפה את השברים של קונספציית ההכלה שהתנפצה לרסיסים, להדביק אותה, להניח על השולחן ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. אך נראה שדור המנהיגים הנוכחי הוא דור שהלך לאיבוד במדבר ואין בכוחו להביא אותנו אל הארץ המובטחת. זה דור שאצה לו הדרך; הוא ביקש את השקט בכל מחיר, ושכח שהעוז קודם לשלום. כאשר אהוד אולמרט הכריז ביולי 2005, לקראת ההתנתקות, ש"עייפנו מלהילחם, עייפנו מלהיות גיבורים, עייפנו מלנצח, עייפנו מלהכות את אויבינו" – הוא שיקף היטב את דורו.
כאשר קונספציית אוסלו וההתנתקות התרסקה, הדור הישן חיפש דרכים אחרים לקנות שקט של יום חולין. וכך אט אט, מה שהיה קיר ברזל ואגרוף פלדה, הפך לאובססיה של מיגון וקניית שקט. זו באה לידי ביטוי בנאום הכלניות של גנץ, בכיפת הברזל של עמיר פרץ, במדיניות תשלומי הדולרים לחמאס, ובעסקת שליט המופקרת של נתניהו. כל אלו הציגו שלווה מדומה בטווח הקצר, זו שנקראת "ניהול הסכסוך", ושאותה העדיפו על פני ההכרעה למען הטווח הארוך. זו איננה בעיה פרסונלית, זה ה"צייטגייסט", רוח הזמן, של דור מנהיגי המדבר.
אותו צייטגייסט של מנהיגי דור המדבר נובע מתפיסה פילוסופית בעלת חזון מוסרי מסוים. חזון זה מעצב לא רק את הדרך שבה מבינים את המציאות, אלא גם את המדיניות הביטחונית שמנסים לממש. חזון מוסרי זה מתחרה מול חזון מוסרי אחר, זה המאפיין את דור הלוחמים המגויס עכשיו, אשר דורש גם מדיניות ביטחונית אחרת. למעשה, החזון המוסרי של דור תשפ"ד דומה לזה של דור תש"ח, ולא לזה של דור 73'.
התפיסה המוסרית של דורנו איננה מוכנה לקבל עוד את האופיום והשלווה המדומה. דורנו מוכן לשלם את מחיר החירות, ומזדעזע מכל אמירה ורמיזה כאילו ההנהגה הנוכחית איננה מתכוונת להשמיד את חמאס. זהו דור חדש, דור שדורש ביטחון יסודי, שאיננו מוכן לגדל את ילדיו תחת אימת האזעקות ומסרב להתייחס לצבע אדום כאל טפטופי גשם. הוא דורש להכריע את האויב, וסולד מאסטרטגיית הסבבים.
דור תשפ"ד חדל להאמין בכוחו של דור 73' להוביל אותו אל הארץ המובטחת. כדי להיפטר מהקונספציות ומנקודות המבט הישנות אנו זקוקים לדור הנהגה חדש, דור שאיננו כבול מנטלית לקונספציות שהביאנו עד לטבח שמחת תורה.
"הופכים עליהם"
בתפיסת העולם של דור 73', הכוח התמסד בדרכי פעולה בירוקרטיות, בפקודות צבאיות ובדרכי מחשבה. כך למשל סיפר, בתחנת הרדיו "קול ברמה", סגן־משנה יותם, מחטיבה 7 בגבול עזה, על דרך המחשבה וההתנהלות של החטיבה בבוקר הטבח:
"זה רק מראה כמה הצבא שלנו מיוחד, שאנחנו רואים כמות עזתים מטורפת… ואנחנו לא מבצעים על רובם הגדול ירי, כי אנחנו רואים שאין להם נשקים, זה מדהים כמה הצבא שלנו, גם בשעת מה שנקרא, מלחמה בהפתעה, עדיין שומר על מוסריות, על אותם עזתים שפורצים את הגדר… ובאותם רגעים לא מבצעים עליהם ירי… אנחנו ראינו אזרחים מבחינתנו… באותו שלב עוד היינו מוסריים, עד שהבנו נגד מי אנחנו נלחמים ושמה עשינו את הסוויץ' בראש".
סגן־משנה יותם מימש פילוסופיה מוסרית פסולה, שבגללה בני עמנו נטבחו. פילוסופיה שמניחה שאין הבדל בין חיי אזרחינו לחיי האויב. יש לשים לב לכך כי סג"מ יותם הניח שכאשר הוא "עשה סוויץ'", הוא הפסיק כביכול להיות מוסרי. האינטואיציה שלו היא שיש מוסר אחר, שאכן זה מוסרי להגן על אזרחי ישראל ולפגוע בהמון פלסטיני צמא דם, אך דור 73' חינכו אותו להאמין שתפיסה זו איננה מוסרית.
מאז החלה המלחמה, כל מגזרי העם נמצאים בצו 8 ופועלים מתוך תחושה עזה של ברית גורל. הגורל היהודי המשותף סוגר עלינו, ואנו נדרשים להיאבק על עצם קיומנו. אבל ברית גורל זו פועלת על פי תפיסת המוסר של דור 73'. תוכנת ההפעלה של ברית הגורל, כלומר המדיניות הביטחונית, נובעת מהדרך שבה אנו מבינים את החזון המוסרי, כלומר את ברית הייעוד. הדרך שבה מבינים את התכלית העתידית משפיעה על דרך הפעולה בהווה.
אלא שברית הייעוד הישראלית מצויה בסכיזופרניה. הקולות מראשית הציונות היו מעורבבים. בקרב דור המייסדים שהקים את המדינה גברה הדעה המבקשת לממש את חזון שיבת ציון, ואילו בדור שקיבל ממנו גברה אט אט התפיסה שמדינת ישראל צריכה לשאוף להיות מדינה "נורמלית". אף שיש מחלוקת על החזון העתידי, תפיסת הנורמליות היא שמכתיבה את אופן הפעילות המשפטי־פוליטי־צבאי של ברית הגורל, של אופן הפעולה המלחמתי שלנו.
כאשר אנו אומרים שמה שהיה לא יהיה עוד, או בביטוי הסלנג הנפוץ כעת בקרב החיילים, "הופכים עליהם", אנו מבטאים משהו עמוק יותר מאמירה פשטנית שאנחנו הולכים לנצח. אנו מבקשים לטעון שתוכנת ההפעלה הליברלית־נורמלית של ברית הגורל שלנו איננה מתאימה עוד, ואנו מבקשים לאמץ תוכנת הפעלה אחרת.
ההלם מטבח שמחת תורה נובע מההבנה האינטואיטיבית שהערכים הגלומים בתוך חזון "הנורמליות", בתוך המודוס־אופרנדי של דור 73', פשוט לא מאפשרים לנו לשרוד, ושכדי לנצח במערכה אנו זקוקים לסט ערכים אחר. מה שקרס הוא לא רק תפיסת הביטחון של צה"ל בגדר המערכת, אלא תפיסת המוסר הליברלית שצה"ל נשען עליה. האתגר שאנו עומדים בפניו דורש משאבי רוח אחרים לחלוטין. אין לנו את הפריווילגיה לעוד סבב, משום שאנו, הורינו וטפנו נשחטים פשוטו כמשמעו.
אנו זקוקים לחזון המוסרי ולתוכנת ההפעלה של דור תש"ח, כלומר לברית הייעוד המסורתית, יהודית־רפובליקאית, כזו שמפעילה קוד מוסרי אחר, קוד שמעדיף את חיי הלוחמים שלנו על פני אזרחי האויב, ושאיננו לוקח את החיים שלנו ואת הקיום שלנו כמובן מאליו. קוד הפעלה שמתאים לתנאים של המזרח התיכון.
התכלית היא הפרט
התיאוריה המוסרית של דור 73', של חזון הנורמליות, מניחה שבני האדם – וכך גם הפלסטינים – הם יצורים רציונליים ואינדיווידואליים, ולכן התכלית התיאורטית של המוסר הליברלי היא הפרט: שימורו הפיזי ושמירה על זכויותיו, קרי זכויות האדם. היא מניחה שטבע האדם טוב מיסודו, שהבעיות החברתיות פתירות, ושאם רק נאמר את הדברים הנכונים, נשקיע מספיק כסף ונקדם את המדיניות הנכונה, לא נסבול עוד משום בעיה חברתית. בתפיסה זו ניתן לייצר תמריצים של מקלות וגזרים – כגון מזוודות כסף, אישורי עבודה, סבבים אלימים המייצרים הרתעה – כדי להתמודד עם הרוע שבעולם.
הנחת יסוד ליברלית זו מאפיינת לא רק את מדינת ישראל. מדינות שונות מיישמות מדיניות פרקטית שמנסה לקדם הנדסה חברתית, חוקים אוניברסליים שתקפים בכל מקום עבור כל בני האדם, משום שבתפיסתן אין הבדל עקרוני בין בני האדם – כולם שווים. זאת ועוד, מכיוון שהאדם נתפס כיצור רציונלי מנותק מהקשר, גם הגירה איננה נתפסת כבעיה מיוחדת, משום שאם מניחים שבני האדם באשר הם הם יצורים רציונליים שכפופים לאותה חוקיות של התנהגות, לא אמורה להיווצר שום בעיה עקרונית בהגירה. הליברליזם גם תופס את הדת כעניין לא רציונלי, ולפיכך דורש להפריד את הכנסייה מהמדינה ולהגביל את הדת למרחב הפרטי בלבד. כך הוא מבקש לדחוק את הלא־רציונלי לעבר מרחבים מוגדרים – חדרו של הפסיכולוג או בית התפילה.
הליברליזם אינו רק פילוסופיה פוליטית מופשטת; יש לו ביטוי יומיומי בהשפעתו הדרמטית על השדה המשפטי. תפיסותיו של ג'ון רולס, "תיאוריה של צדק" ו"מסך הבערות", הם האדנים היסודיים של האקטיביזם המשפטי; הם מבחן האדם הנאור. לא צריך אוזניים חדות כדי לשמוע את הדיהן בכמעט כל עתירה של ארגוני "זכויות אדם" לבית המשפט העליון.
אחת הבעיות המרכזיות של תפיסת המוסר הליברלית־נורמלית, היא הדרך שבה היא התממשה בצה"ל. זה לא רק המקרה של סגן־משנה יותם, זו הגאווה הפסאודו־מוסרית של הרמטכ"ל גנץ על כך שסיכן את חיילי גולני בעזה מפני שלא רצה לפגוע בתושבי סג'עייה. בימי לחימה אלו, בכתבה של יואב זיתון, צוטט אחד היועמ"שים המלווים את הלחימה, שקבע כי מבחינת דרך הפעולה של צה"ל, "בן 4 בעזה הוא כמו ילד ישראלי חטוף".
הנחת היסוד הגלומה כאן היא שהפוליטיקה מתחילה מהפרט ותכליתה הוא פרט – מנותק מהקשר. כפי שאמר רזי ברקאי לשמחה גולדין: "מבחינת האימהות השכולות הפלסטיניות והרגשות של אימהות שכולות ישראליות, אני חושב שאין הבדל". או במילותיו של ערד ניר: "אמא היא אמא היא אמא". אלו דוגמאות להלך מחשבה שבו "האדם הוא אדם". בני אדם נתפסים כאינדיווידואליים חסרי הקשר חברתי, תרבותי והיסטורי. אם משילים מהאדם כל מה שהופך אותו לאדם – את המגדר, המשפחה, הלאום, התרבות, הדת, הקונטקסט החברתי – אזי ניתן להתייחס לכולם באופן שווה. או אז המשמעות של מושגים מופשטים כמו "צדק" ו"שוויון" מתהפכת וגורמת לאובדן קנה המידה המוסרי, לאובדן הסולידריות הלאומית.
ה"אנחנו" של בן־גוריון
אל מול התיאולוגיה המוסרית של דור 73', דור תשפ"ד מבקש לשחזר את החזון המוסרי של דור תש"ח. ברית הייעוד של דור תש"ח מניחה, בהמשך למשה רבנו, אריסטו, מונטסקייה והמסורת הרפובליקנית, כי האדם הוא יצור פוליטי, כלומר חברתי. הפוליטיקה, לפי מסורת זו, מתחילה מהכלל. תפקידה של הפוליטיקה לשרת את האומה ואת הפרטים המרכיבים אותה גם יחד.
לפי תפיסה מוסרית זו, רוח החוקים ומושג הצדק, כפי שמלמד אותנו מונטסקייה, קשורים בטבורם לעם שיצר אותם. המאפיין של האדם כיצור פוליטי, להבדיל משאר החיות, הוא יכולתו להשתמש בשפה כדי לדון בשאלה המוסרית. לכן האדם נתפס לעולם כחלק מתרבות, סיפור וזיכרון קולקטיבי. האדם נולד אל תוך שפה ותרבות המעצבים את דרכי מחשבתו. החברה האנושית מבטאת את היכולת האנושית לארגן חוקים ושלטון המבטאים תפיסה מסוימת של חוק ומוסר.
כך, למשל, מגילת העצמאות מבטאת היבט מוסרי קולקטיבי. דוד בן־גוריון הכריז בשם הקולקטיב כולו כאשר אמר את דברי הנצח: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". ה"אנו" הוא הקולקטיב היהודי, שדורש "חירות מדינית". מי שהקים את מדינת ישראל לא היו פרטים חסרי הקשר שהתאגדו לאמנה חברתית. העם הקים את המדינה למענו, מתוך רצון לממש תפיסת מוסר פוליטית המושתת על "יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". התכלית של המדינה היא לא רק לשרת את הפרטים שבה, אלא את העם היהודי ככלל. התובנה היסודית הגלומה כאן היא שאין חירות לפרט בלי חירות לכלל. האדם הוא קודם כול יצור פוליטי, הנתון בהקשר תרבותי ספציפי, ורק ככזה הוא בא לידי ביטוי.
לפי התפיסה המוסרית היהודית־רפובליקאית, מוסדות החברה מגלמים את הסגולה האנושית עצמה – הדאגה לטוב המשותף של הקהילה. לכן האזרחים צריכים ליהנות מחירות ושוויון בפני החוק, משום שרק כך יוכל להיווצר אזרח המעורב ומזוהה עם מדינתו. החירות והשוויון אינם רק מאפשרים את פעילות הפרט בד' אמותיו, אלא מהווים אמצעי למימוש תכלית האדם – השפעה על יצירת חברה מוסרית, המבטאת את תפיסת הצדק הקולקטיבית.
האזרח הטוב הוא זה שמקיים את החוקים לא משום שהם כפויים עליו הר כגיגית, אלא משום שהם מרכיב בזהות שלו. הוא משלם מיסים לא מתוך פחד מהרשויות, אלא משום שהוא מעוניין לחיות בחברה מתוקנת. הוא דואג לסולידריות החברתית ותורם לכלל משום שהוא תופס את הזהות האישית שלו כנובעת מהכלל שקדם לו, ולכן הוא אסיר תודה לחברה שאליה נולד. אזרח כזה רואה בשירות בצבא זכות, לא רק חובה. הוא מזדהה עם החוקים ולא כבול על ידם. תודעתו דומה לזו של אדם המקיים הלכה, המתמסר ללימוד החוק, אהבתו ומימושו.
זו הייתה עמדתו של דוד בן־גוריון, שגרס כי "מדינה אינה ענין חיצוני בלבד, מסגרת, שלטון, מעמד בינלאומי, ריבונות, צבא. המדינה אינה קיימת ושרירה כל עוד אינה שרויה בלב העם, בנפשו, בהכרתו. מדינה – היא הכרה והרגשה של אחריות וזיקה ממלכתית של כל אישי העם, של כל אזרח המדינה". תפיסה זו משקפת את ברית הייעוד ששימשה אותנו בהקמת המדינה, וזו שדרושה לנו כעת. אם ברית הייעוד הזו תהיה תכונת ההפעלה של ברית הגורל, היא תעצב את מוסר המלחמה שלנו ותשליך על אופן הפעולה הצבאית שלנו.
בתפיסה זו, האינטואיציה המוסרית מעדיפה את חיינו וחוזרת לחשוב במונחים של ניצחון הטוב על הרוע. היא מבקשת להימנע מרחמנות על אכזרים, ומאופיינת במוסר של "הקם להורגך השכם להורגו". היא רואה את תכלית הצבא בהגנה על חיי האזרחים הישראלים, ומניחה שחיי חייל צה"ל יקרים יותר מאלו של האויב, בין אם הוא אזרח ובין אם הוא לוחם. היא מצפה מצה"ל להימנע מלפגוע באזרחי האויב, אך לעולם לא על חשבון חיי לוחמינו. פקודה שמסכנת את החיילים כדי לשמור על חיי אזרחי האויב, תיתפס כבלתי חוקית בעליל.
זה היה מוסר תש"ח. אנו עומדים בפני שאלה קיומית, שנמצאת קודם כול ברובד התודעתי: האם נמצא את הכוחות לחזור לתוכנת ההפעלה של דור המייסדים. בלעדיה לא תהיה לנו תקומה.
