פעם אנשים אספו בולים; היום אוספים חוויות. אני מסתכל במודעות פרסומת, ורואה איך כל דבר הפך להיות "חווייתי": סדנה חווייתית (ומעצימה), הרצאה חווייתית (ומרגשת), בית ספר חווייתי (עם יחס אישי), טיול חווייתי (עם שופינג). פעם היינו הולכים לסדנה כדי לעשות, להרצאה כדי לשמוע, לבית הספר כדי ללמוד ולטיול כדי לטייל. היום אנחנו הולכים לכל אלו במרדף נואש אחר חוויות.
אין שום דבר רע בחוויות, כל עוד חווים אותן, ולא אוספים. כשמתחילים לדבר לידי על איסוף חוויות, אני נזכר בחדר קצת מפחיד שראיתי בגן חיות ישן. בשורה של תיבות זכוכית נמצא שם אוסף ענק של פרפרים מתים, שמישהו הקדיש לו את חייו. מתחת לכל פרפר מודבק פתק, שעליו נכתב, בכתב יד זהיר ושקדני, המיון הזואולוגי המדויק שלו. האוסף כולו בלוי למדי. הן הפרפרים והן פתקיהם מתפוררים לאטם, מה שמביא את המבקרים לתהייה האם אכן נחוץ היה לרדוף אחרי כל הפרפרים הללו, ולנעוץ אותם בסיכה ללוח קרטון. פרפר חי הוא פרח מעופף, כתם צבע מרהיב בתעוזתו המרפרפת. פרפר מת הוא פגר מתפורר. וכך גם חוויות.
הביטוי הכי בולט לבולמוס איסוף החוויות הוא, כמובן, שיגעון הצילום האינסופי. פעם היינו לועגים לתיירים היפנים, שהיו מצלמים כל הזמן. היום הפכנו כולנו לתיירים יפנים. אנחנו כאלה לא רק כשאנחנו בחו"ל; הפכנו לתיירים יפנים בחיינו שלנו. אפילו מסיבת חנוכה בגן הילדים הפכה מזמן למסיבת עיתונאים, כאשר לאבות המאושרים אין שום מושג מה קורה במסיבה, והם עסוקים בעיקר בדחיפה הדדית למען זווית צילום מוצלחת יותר.
כשאנו מטיילים בחו"ל זה בולט עוד יותר. בכל אתר תיירות בעולם נמצא אלפי תיירים ותיירות הבוהים באוויר בפוזות של דוגמני צמרת, בעודם מתועדים למען הדורות הבאים. לא שהדורות הבאים יתעניינו בתמונות הללו. אפילו הדור הזה לא מאוד מתעניין בהן. הרי תמונה יכולה להיות משמעותית רק כשהיא מתעדת רגע חשוב, נוגע ללב. מה יזכור אדם כשיסתכל בעוד שנה או עשר בתמונות שלו מדגמן את האדם החושב במפלי ניאגרה? האם הוא ייזכר בערגה ברגע המשמעותי שבו עוד תייר סיני אדיב צילם אותו, בעודו מסתיר עם האצבע שליש מהעדשה?
זהו פרדוקס החוויות: חוויה היא תמיד תוצר לוואי, לעולם לא יעד בפני עצמו. כמוה, אגב, האהבה. כשאני שומע פרסומות הממליצות לרווקים "לחפש אהבה" פה או שם, אני חושב שדווקא לא כדאי לחפש אהבה, אלא בת זוג. אהבה היא תוצר של קשר עמוק בין שני אנשים. כשהיא הופכת ליעד בפני עצמו, כשכל אחד רואה בשני רק אביזר שבעזרתו ישיג סיפוק רגשי, הולכים וקטנים הסיכויים שמישהו יזכה באהבה הזו. כך גם לגבי אחותה הקטנה של האהבה, הלוא היא החוויה העמוקה והמרגשת. מי שנוסע לטיול כדי ליהנות, כדי לנוח, כדי לראות מקומות חדשים, כדי לפגוש אנשים – ייתכן שיזכה גם לחוויה טובה ועמוקה. אך מי שנוסע לטיול כדי לאסוף חוויות, יחזור מן הסתם עם עוד כמה טרה־בייטים של תמונות וסרטונים, אבל החוויה כנראה תחמוק ממנו. התהליך האלכימי המסתורי הזה, של רגע קסום המותיר משקע מתוק בנפש, אינו מגיע לפי הזמנה.
והרי בשביל חוויה עמוקה לא צריך לנסוע רחוק. תמיד הילכו עליי קסם מילותיה הפשוטות של המשוררת זלדה: "לצעוד ברחוב מוצל/ מהרהרת, אט־אט,/ לטעום את סין/ באפרסק מבושֹם/ להביט על פריז/ בקולנוע קר". אישה ירושלמית מבוגרת אחת טעמה את סין כולה באפרסק, בעודה יושבת על ספסל בצל האורנים או בגינת הבית. אחרים לא זוכים לחוויה אינטנסיבית כזו גם כשהם מתחפשים לדורבן ארסי בפסטיבל הליצ'י בטסמניה או קופצים לבאנג'י עם תנינים ורודים בפרו.
כשאנחנו מסתכלים אחורה על השנים שעברו, מה החוויות שאנחנו זוכרים? רגע פתאומי של חיוך מתוק; יד איתנה אוחזת בכפנו הזעירה, ולאחר כמה שנים, יד קטנה מושטת אל ידנו הגדולה; כומתה נזרקת לרקיע אחרי חודשים של עמל; קרן שמש מופזת בוהקת פתאום בין עלים. אכן, לא הגענו לדרגתה של זלדה. בשביל רובנו, אפרסק הוא רק אפרסק. כדי לטעום את סין, אנחנו בדרך כלל צריכים לנסוע לסין. אך אם אנחנו טסים לשם, כדאי לעשות זאת כדי לראות ולפגוש ולדבר ולהריח, ולא כדי לאסוף חוויות כפרפרים משופדים.
