הטיעון "גם אנחנו הורגים להם ילדים", ו"אם ככה במה אנחנו יותר טובים מהם" כבר מתחיל להסתובב ברשת, גם בעברית. להפריך את הטיעון הזה יהיה קל יותר מאשר למצוא שם יותר מוצלח מ"חרבות ברזל", אבל לפני שמדברים על ההבדל בינינו לבין האויב שלנו, צריך לשאול: מי קבע שאנחנו אמורים להיות טובים יותר מהאויב שלנו?
כמובן, אנחנו לא צריכים להתנהג כמו שהעזתים התנהגו בשמחת תורה, וגם אין חשש שצבא ישראלי יתדרדר אי פעם לזוועות כאלה. אבל בשביל מה ההשוואה המוסרית נדרשת? הצבא צריך להיבחן אל מול ערכי המוסר של עצמו, בלי שום קשר להתנהגות של האויב. בקוד האתי של צה"ל הערך הראשון הוא "דבקות במשימה וחתירה לניצחון", וגם כאן בראש סדר העדיפויות ניצבת השאלה איך מנצחים את המלחמה, ואיך מונעים הישנות של האירוע הזה – לא רק בגזרת עזה, אלא בכל הגזרות – על ידי גביית מחיר כל כך כואב עד שאף אחד לא יעז לחזור עליו.
כמובן, צריך לשאול איזו פגיעה באוכלוסייה אזרחית היא מוצדקת, ואיך נכון להתייחס לאנשי רצועת עזה הבלתי-חמושים (קשה להגדיר אותם כבלתי-מעורבים). אבל אין שום היגיון בספירת ילדים הרוגים בעזה מול ילדים הרוגים בישראל. אם חמאס היה נלחם בנימוס, לא טובח ולא בוזז אלא נאבק בחיילים ושובה מאתיים מהם, לא היינו צריכים לכתוש את עזה עד עפר, ולהילחם עד שאחרון מחבלי חמאס יעבור לעולם שכולו רע?
המאבק באויב הוא לא קרב אגרוף ספורטיבי, וגם לא דו-קרב בריטי ג'נטלמני עד המוות. זו מלחמה על העם, על הארץ, על הבית, בשם הסבים שלנו שבנו את המדינה הזו ובשם הנכדים שלנו שעוד יחיו בה. צה"ל פועל בשליחות כל אלה, והמטרה שצריכה לעמוד לנגד עיניו היא לא "לא להיות כמוהם", אלא קודם כול לנצח.
אם לעזה היו מטוסי קרב
ואחרי שאמרנו את זה, אפשר להתייחס לשאלה המגוחכת "מה ההבדל בינינו לבין האויבים שלנו, אם בשני הצדדים הורגים ילדים".
כלומר היא לא בהכרח מגוחכת. בהינתן שהשואל חי במרחק של כמה אלפי קילומטרים ממדינת ישראל, וניזון רק מתקשורת אנטי-ישראלית, היא אפילו סבירה למדי. אבל היא די מופרכת כשהשואל חי פה. כנראה הוא פשוט פספס את זה שישראל מנסה תמיד להתחמק מעימות, והערבים מנסים ליצור אותו; שישראל נסוגה משטחי עזה כדי לתת אותם לערבים, בניגוד גמור לשיקול דעתו של חצי מהעם, ואנשי עזה רוצים להשמיד את ישראל מהקצה אל הקצה; שהאויב שלנו מחפש באופן עקרוני לפגוע באזרחים, וברחובות שלו חוגגים כשאצלנו שוחטים תינוקות, וישראל כבר שבועיים וחצי כמעט מתחננת בפני כל אותם חוגגים להתרחק מהבתים שלהם כדי לא להיפגע. למעשה ישראל היא שמפציצה מהאוויר את המחסומים שהאויב הציב כדי למנוע מהנשים והילדים שלו לברוח.
אתם באמת שואלים מה ההבדל בין העם שמאות מאנשיו ששומעים שהגדר נפרצה וממהרים להצטרף כדי לפרוק יצרים אלימים שיביישו גם חיות פרא, ואז מתקשרים להורים להתרברב, לבין העם שמאות מאנשיו שומעים שהגדר נפרצה וממהרים לשם תוך סיכון חייהם, כדי להציל נשים וילדים? יש לכם ספק שאם לעזה היו מטוסי קרב הם לא היו מתמקדים בהפצצת מטרות צבאיות (ובאופן נדיר לא עוצרים גם אם ייפגעו אזרחים), אלא פשוט טסים לעיר הקרובה ביותר ומנסים להרוג כמה שיותר חפים מפשע?
טוב, מי ששואל את השאלות האלה, כנראה שום דבר לא ישכנע אותו. אז רק נגיד דבר אחד: יש כרגע בעזה כמה עשרות אלפי אנשים שהשתתפו באירועי הטבח והביזה בכל המעגלים, מחיילי חמאס ועד משפחותיהם התומכות. מוות בהפצצה מהאוויר הוא גורל טוב מדי לאנשים האלה, אבל נוכל להסתפק בו. אם יש לכם דרך לשכנע אותם לצאת מהמנהרות, לשחרר את השבויים, להתרחק מכל האוכלוסייה האזרחית ולהתרכז על דיונה בציפייה למטוס של חיל האוויר – כולנו נשמח. עד שזה יקרה, כל האוכלוסייה בעזה תשלם את המחיר.
מחיר אמיתי
פתחנו בכך שהמשימה צריכה להיות מכה כואבת לאויב. אני בהחלט שמח לראות את צה"ל תוקף בעזה בלי הפסקה (בהינתן שההפצצות מהאוויר הן אכן ריכוך מקדים של השטח), אבל צריך להגיד – זה לא מספיק.
גם עשרות אלפי אזרחים עזתים הרוגים לא ימנעו את הפעם הבאה. להפך, האויבים שלנו חוגגים את המוות שלהם, וכידוע גם מנפחים את מספרי הגופות להנאתם. הם אלה שרצו להעביר את הלחימה לשדה של האזרחים, הם מסתתרים מאחורי גבם של הזקנים והילדים, ולא נראה שהפיכתם לשאהידים "תלמד לקח" את הצד השני.
הניצחון הגדול ביותר של המאבק הערבי במדינת ישראל בחמישים השנים האחרונות, היה ברצועת עזה – הריסה עצמית של חבל ארץ פורח ונסיגה אל מעבר לגדרות גדולות שאולי לא מספקות ביטחון אבל מספקות יופי של תחושת ביטחון. כדי שהאויב ישלם מחיר אמיתי, אין מנוס מאשר כיבוש חבל עזה מחדש והתיישבות בו. הפעם לא צריך להיות שם גוש של יישובים קטנים, אלא עיר יהודית גדולה או שתיים (וסביבה אולי כמה יישובים וקיבוצים; לגדול שבהם אפשר לקרוא "נווה ביידן"). זה קודם כול המהלך הציוני והמוסרי ביותר, ואחר כך גם הנדרש מבחינה מעשית.
