בימים כתיקונם מכיל בית העם חוגים לגיל השלישי. מן הסתם ריקודי עם, אולי שירה בציבור. הצגות לילדי המושב ודאי מתקיימות גם הן בחלל הגדול הזה עם התקרה העקומה והבמה שתופסת שליש מגודלו. גם תחושת המעבר המערבלת הזו בכל שנה – כבר 75 שנה במושב הצפוני שהוקם עם המדינה – בין יום של זיכרון לוחמים שנפלו בקרבות לבין יום של חגיגת עצמאות על האדמה הזו, צרובה בבית העם הזה.
והנה החלל הזה, עם שלושה תאים של שירותי נשים, שלושה של גברים ואחד נוסף לנכים, פושט צורה ולובש צורה ומקבל תפקיד חדש. כעת הוא מחבק בחיקו עשרות מילואימניקים. שקי שינה צבאיים פזורים על הרצפה שעליה לרוב חונים כיסאות שמרחיקים ממנה את האורחים. כמאה חיילי מילואים פזורים לאורכו ולרוחבו. בשעות היום הם מסתובבים, על הדשא שסביב, הם עורכים אימונים יבשים, מקבלים תדריכים על המצב או סתם מקיימים שיחות וידאו עם החצי שבבית.
בימים כתיקונם מגיע רכב גדול ופורק קונטיינרים של אוכל מקייטרינג שהוזמן לכבוד בר־מצווה או חתונת הזהב של סבתא נחמה וסבא מוטקה, אבל היום חונים ליד בית העם כל עם ישראל. לא רק רכבים גדולים עם קונטיינרים, אלא גם רכבים קטנים, קלנועיות, ידיים מלאות בסירים גדולים וקטנים, מאפים וממתקים. נשים עם שקית ריקה שמחפשת להתמלא בכביסה מלוכלכת עבור חיילים שיצאו בהפתעה מהבית, באמצע שמחת תורה, כשהפלטה והמיחם עוד מחוברים לשקע. משפחות שנחושות לקבל חיילים מזיעים למקלחת בביתן מסתובבות כאן ללא הרף, בבית העם, שקיבל לפתע משמעות נוספת לשמו.
*
״כוננות ספיגה״ מוכרזת כאן בכחצי משעות היממה. אני לא יודע איך מתכוננים לספוג. בכלל לא מעוניין לספוג. לשמור על דריכות גבוהה במשך שעה זה המון. שעתיים זה כבר גומר. וכשמדובר בימים, צריך למצוא מפלט. חלק מעדיפים לא להאמין לאיום, אחרים מנסים לשפוך את הקושי לתוך הרשתות החברתיות. זה בדיוק החלל הפנוי הזה שבו נוצרת הפוסט־טראומה.
אני שוכב על מזרן מפנק על רצפת בית העם, שכפ״ץ לגופי ומזג האוויר בחוץ הוא כאילו בורא עולם לחץ על ״דיפולט״. זאת שעת צהריים, אבל אנשים ישנים סביבי. חלקם עייפים אחרי לילה בלי הרבה שינה, אבל רובם פשוט מעבירים את הזמן. המוצר הזה, זמן, קיבל צורה שונה פתאום. בדרך כלל אנחנו רודפים אחריו, מנסים למלא כל דקה ממנו במשמעות, ופה הוא פתאום נהיה מורגש כזה. כמו שיחת טלפון עם חבר אחרי שלא נפגשתם הרבה זמן, כבר לא זורם. מדי פעם אתה מנסה להעלות איזה נושא חדש, אך על מה כבר יש עוד לדבר. מקודם היו כאן צעקות בין חברי הפלוגה, שכמעט התפתחו למכות. ״אתה לא בעל הבית פה!״ התקומם אחד. השני, בחור מגודל עם לב טוב שדואג לכולם כאן מבחינה רפואית, ענה לו, ״אתה תחזיר את הרימוני רסס שלקחת!״ החבר׳ה מסביב התגייסו לבלום את העניין.
בימים כתיקונם מגיע רכב גדול ופורק קונטיינרים של אוכל מקייטרינג שהוזמן לכבוד בר–מצווה או חתונת הזהב של סבתא נחמה וסבא מוטקה, אבל היום חונים כאן כל עם ישראל
המתח הלא נעים הזה נוכח בכל חלקי הארץ עכשיו, אני בטוח. אך כשזה בסביבה של חיילים התוצאה עלולה לעלות בחיי אדם. מפקד פלוגה בשריון עלה ערב אחד בקשר בצעקה שהוא רואה טנדר עם דגל וכלי נשק בגגו דוהר לעברו. הוא נמצא עמוק בתוך שטח ישראל, לו היה מגיע טנדר של כוח עוין, לפחות עשרה כוחות קודמים היו רואים אותו. אך המפקד לא חיכה לאישור ופתח עליו בירי. הרבש״ץ היישובי נפצע קשה. הדרגים הגבוהים חוזרים ואומרים בלי הרף להיזהר מדו״צים, מדגישים שכל עוד אנחנו בשטח המדינה הוראות הפתיחה באש הן המחמירות ביותר, ועדיין שומעים על עוד ועוד מקרים. המתח הזה לא קל.
*
ידידיה, המדריך שלי משבט ניצנים, נרצח. הכניסו אותו להדריך כשהיה רק בכיתה י', אחרי רצף של ניסיונות עם מדריכים אחרים שכשלו. היום אני מבין שהוא היה נער צעיר. אני הייתי ילד אז, והוא היה לי לגיבור גדול. היום לא רק לי הוא גיבור גדול. בימות החול היה לוקח אותנו אליו הביתה לפעמים והיינו רואים ״מיסיז דאוטפייר״ או סרט אחר שתפס באותה תקופה. אני זוכר שהפציר בנו לא לעשן, אבל נרגילות כן התיר. כנראה דיבר לעצמו. בשבתות היינו הולכים לדשא הקרוב ומשחקים פריזבי או משהו בסגנון שמוציא הרבה מרץ. לבסוף היינו מתיישבים על הספסל ומקבלים ממנו איזה מוסר השכל, עדיף שיהיה קשור למשחק. כך במשך שנתיים. אני עוד זוכר את הנאום שלו בשבת שאחרי הפיגוע במרכז הרב. ״היו השפיצים שבשפיצים״, אמר. המילה הזו שימשה באותן שנים לתאר את מה שהיום קוראים קינג. או אולי אלוף. לידידיה אני שומר את התואר שהוא חילק – שפיץ.
כשעברו השנים היינו עוצרים לדבר במפגשים בבית הכנסת של ההורים שלנו. ״וואו איך רזית״, החמיא לי פעם, ״מתכונן לסיירת או משהו?״, התעניין. ״עובד סוציאלי, גר בכרם־שלום״, הסביר לי בפעם האחרונה שדיברנו. עם כל הבנאליות שבתשובה הזו, היה בה משהו מיוחד. ואולי לא כזה בנאלי, כרם־שלום. שם נלחם על חייו, על חיי משפחתו, על חיי הקיבוץ כולו.
*
אני מרגיש שאנחנו צריכים מילה חדשה בשביל כל הגיבורים של המלחמה הזו, אבל עוד חזון למועד. נשמע עוד אלפי סיפורים, אני בטוח. הייתי רוצה בעצמי לראיין את כולם, להביא לידיעת הציבור, לספר את הסיפור שלהם, אחד־אחד. של הגדולים, החל מרחל מאופקים והגולנצ׳יק שקפץ על הרימון, ועד הקטנים ביותר, זאת שלקחה חסות על ילדי השכנים עד שיתברר מצבם, המסעדה שבכל יום תרמה ארוחת צהריים לפלוגה. שכולם יכירו את פרצופיהם, שידעו. שיעברו ברחוב וישמעו קריאות עידוד. כולם, כולם, כולם. אולי נקרא להם השמחים, על שם החג שבו נלחמו ואולי ההופכים, מתוך הסלוגן החדש שרץ בטוויטר: ״הופכים עליהם, טובים אותם״. ואולי אפשר לייבא עבורם איזו מילה שכבר קצת יצאה מהלקסיקון: שפיצים.
