יפני אחד לא היה באופוריה אחרי ההתקפה המהממת שהשמידה את רוב ספינות הצי השישי האמריקני בפרל הארבור שבהוואי, בבוקר המר והבלתי נשכח של יום ראשון 7 בדצמבר 1941: מפקד הצי הקיסרי, אדמירל איסורוקו יממוטו, שתכנן את מתקפת הפתע הגאונית, היה מוטרד יותר מכולם מהצלחתו המדהימה.
לפני המלחמה חי יממוטו במשך שנתיים בארצות הברית והיה חניך במכללה צבאית. הוא הכיר מקרוב את התרבות האמריקנית וגם את היכולות הכלכליות והטכנולוגיות של ארצות הברית, שעד אז עשתה הכול שלא להתערב במלחמת העולם השנייה שכבר הייתה בעיצומה.
יממוטו ידע מה יהיו המשמעויות של הכרזת מלחמה שתבוא מצד ארה"ב כלפי יפן, והוא צדק: זו הייתה מלחמה טוטאלית. יממוטו עצמו נהרג בשנת 1943. חלפו עוד שנתיים עד כניעתה המוחלטת של יפן הקיסרית, אחרי הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, ואינספור קרבות מול הנחתים והצי שהשתקם ברחבי האוקיינוס השקט.
ישראל לא תטיל על רצועת עזה פצצות אטום, אבל הנמשל ברור. ההתקפה על מערב הנגב, שנעשתה בבוקר יום מנוחה, ממש כמו במקרה של פרל הארבור, הייתה מזעזעת כמו הטראומה האמריקנית, והצליחה יתר על המידה מבחינת חמאס. יחיא סינוואר, שהיה 22 שנה בכלא הישראלי, יודע זאת היטב, וכך גם מוחמד דף ואסמאעיל הנייה. לישראל אין אופציה אחרת זולת מלחמת שמד נגד חמאס, אף שלא הכריזה על מיטוט מוחלט של שלטונו בעזה כאחד מהיעדים הרשמיים של המלחמה. גם הלגיטימציה הבינלאומית חסרת תקדים. אבל איך עושים את זה?
גיוס משאבים לאומי
ישראל היא לא ארה"ב, אבל גם חמאס אינו יפן. חמאס תפס את צה"ל בלתי מוכן, אבל פערי העוצמות בינינו לבינם עודם אדירים. נכון, יש בעיה: עוצמה לאומית אינה נמדדת רק במספר החיילים, המטוסים והטנקים ויכולות הסייבר. היא מתחילה בלכידות חברתית – תחום שבו גרמנו לעצמנו נזק בל יתואר. ממשלת אחדות היא רק תחילת תיקון השסע החברתי; אבל מעכשיו ידברו העוצמה המדינית והכלכלית של ישראל, ובעיקר המסות.
המערכה כאן היא חלק מתמונה גלובלית. איראן היא חלק מ"ציר הרשע", ואילו ישראל שותפה לברית של ארה"ב, המערב והעולם הערבי המתון
ישראל כבר גייסה את משאביה הלאומיים: גיוס המילואים לא התמהמה והיה כמעט מקסימלי מהרגע הראשון. החברה האזרחית נרתמה במלואה. גם העולם. ארצות הברית שלחה נושאת מטוסים וגם מטוסי תחמושת. התעשיות הביטחוניות עובדות מסביב לשעון עם צה"ל, כדי לייצר אינספור פריטי חימוש (ולא רק טילים של כיפת ברזל, במקום אלה שנורים בקצב מסחרר) ופתרונות טכנולוגיים אד־הוק לאתגרים שבדרך.
עוצמת האש של צה"ל אדירה והיכולות המודיעיניות הן מהטובות בעולם, גם לאחר המחדל הבלתי נתפס שגרם לצה"ל להיתפס לא מוכן בבוקר החג.
רוח צה"ל וכוחות ביטחון נוספים כבר הוכחה – הן בקרבות גבורה לשחרור היישובים הכבושים, הן לקראת ההמשך. המוטיבציה בשמיים, וההתייצבות למילואים שברה את כל השיאים.
האתגר הטקטי
לגבי עיתוי הפעולה הנרחבת בעזה, שתכלול בלי ספק גם מהלך קרקעי – גם אם לא יהיה מדובר בכיבוש כל הרצועה – יש להניח כי הזמן משחק כעת לטובת ישראל אבל רק עד נקודה מסוימת: הוא מאפשר לכוחות העצומים להתארגן, לאסוף מודיעין מדויק למבצעים, לשחוק את חמאס והג'יהאד במצור חסר תקדים ואפקטיבי ובהפצצות מהים ומהיבשה, ובעיקר מהאוויר. מצד שני, המשק הישראלי לא יכול להיות מגויס (ומוסדות הלימוד משותקים) – לנצח. הזמן מאפשר גם לאויב שכרגע נמצא ב"מצב ספיגה" לבצע הפתעות. וכיום איש אינו מזלזל ביכולותיו.
כך או כך, אחרי הכתישה, וכפי שאירע בעבר, רצועת עזה תחולק לגזרות קרקעיות וניתן להניח שתבותר כך שלא יתאפשר לנוע בין חלקיה, בזמן שייערכו פעולות על הקרקע לאחר עוד הפצצות מסיביות. כדי למוטט את חמאס באמת לא יהיה מנוס מהוצאת המחבלים מהמנהרות. יש שם עשרות אלפי לוחמים. אסור שהבכירים של הארגון ישרדו.
לצה"ל יש מגוון תוכניות לפעולה קרקעית ברצועת עזה. הוא ישלוף אותן ויבצע התאמות, ויציג לדרג המדיני. המשימה לתכנן את המהלך הוטלה על המילואימניק תא"ל משה צ'יקו תמיר, גולנצ'יק שפיקד בעבר על אוגדת עזה, וידוע כתחבולן.
אורך רוח
זה לא יהיה קל. גם בתחבולות, צה"ל אינו נהנה כעת מיתרון ההפתעה. חמאס מצפה למהלך קרקעי, והתכונן לכך עם אינספור מלכודות בצירים וגם במנהרות ובבניינים. צה"ל מודע לרובן. לפי שעה, הנשק העיקרי של צה"ל מלבד ההפצצות הוא המצור – תוך לגיטימציה בינלאומית מוחלטת שלא הייתה כמוה.
האתגר הגדול הוא להשמיד את כלל יכולות חמאס וגם להחזיר את החטופים חיים, וכל זאת תוך שמירת עין פקוחה על חזיתות נוספות – יהודה ושומרון ולבנון. בעיקר לבנון.
המערכה בישראל היא חלק מתמונה גלובלית רחבה, שקשורה גם למלחמה של רוסיה באוקראינה. הנשיא ג'ו ביידן התייחס בנאומו להעברות נשק מקוריאה הצפונית לרוסיה, ולא בכדי: איראן, הפטרונית של חמאס וחיזבאללה, ואולי גם המפעילה שלהם, היא חלק מ"ציר הרשע" מודל 2023, ואילו ישראל היא חלק מהברית שבראשה עומדת ארצות הברית, עם מדינות אירופה המערביות, ומדינות ערב הסוניות המתונות במפרץ הפרסי.
לכל דבר שיקרה ברצועת עזה תהיינה השלכות גלובליות. חייבים להיות מודעים גם לזה.
חזית אחת
ככלל, מוטב לישראל שהמלחמה לא תימשך יותר מכמה שבועות ולא תכלול יותר מחזית אחת, אבל לא כל ההתפתחויות בשליטתנו. המפתח, במידה רבה, נמצא בטהרן.
דבר אחד בטוח: אנחנו חייבים לגייס את כל החוסן הלאומי שלנו, בגיבוי העם היהודי ובעלות בריתנו בעולם. הדרך עד לניצחון עדיין אינה ברורה אבל הסוף חייב להיות חד־משמעי: סופו של חמאס ברצועת עזה, כפי שהכרנו אותו ככוח שלטוני כבר כמעט 20 שנה. פחות מזה לא יתקבל לנוכח ממדי הזוועה.