8 באוקטובר היום, בדיוק חמישים שנה ליום הקשה ביותר במלחמת יום הכיפורים. מתקפת הנגד הראשונית של כוחותינו בסיני נבלמה בידי המצרים. בסוף היום הם עוד העמיקו את חדירתם לשטחנו. אומנם בצפון נרשמו הישגים ראשונים מול הסורים, אך התמונה הכללית הייתה מחרידה. אווירת תבוסה אפפה את לשכות מנהיגי האומה ואת פורום עורכי העיתונים שידעו את האמת. בכל זאת, הרמטכ"ל דדו הופיע לעת ערב בטלוויזיה, והכריז ש"נשבור להם את העצמות", כפי שאכן קרה בסוף. שברנו להם את העצמות.
לא, הרמטכ"ל הנוכחי הרצי הלוי אינו צריך להשמיע היום בטלוויזיה הכרזה דומה. זה הזמן למעשים צה"ליים, לא לדיבורים. באולפנים יש מספיק גנרלים במיל' שאומרים מה נדרש לעשות עכשיו. כולם מסכימים שצה"ל מוכרח לכבוש את מדינת פלסטין הרצחנית בעזה. אחדים מהם לא מתאפקים, משתלחים בממשלה ומשכיחים את מעללי תנועת הסירוב המופקרת של הקיץ האחרון, אבל על מה שצריך לעשות עכשיו הם מסכימים, מיעקב עמידרור ועד יאיר גולן: להכות בחמאס בלי בג"ץ, בלי בצלם, ולמעשה גם בלי האג.
האם צה"ל מסוגל לכבוש את עזה ולהשמיד את חמאס? בלי ספק. הוא נחלץ בגבורה מהמפולת של 8 באוקטובר 73', ובעזרת השם יהפוך לטובה את תמונת המצב הקודרת שמתבררת ב-8 באוקטובר 23'. רוח הלחימה המנשבת כעת במערך המילואים היא הרוח של אז, לא פחות. מקורות מוסמכים מדווחים על מאה אחוזי התייצבות, הכוללים מן הסתם את אלה שאיימו לאחרונה כי לא יתייצבו גם במקרה של מלחמה, ונעלבו עד עמקי נשמתם כאשר שרים שלוחי רסן מילולי הציעו להם ללכת לעזאזל. הם לא הלכו לעזאזל, הם ילכו לעזה.
מה צריך לעשות כדי לטפח עוד את רוח הלחימה ולהבטיח את הניצחון? להתרכז כרגע בעיקר בניצחון, והרבה פחות במה שקרה אתמול. למען השם ולפני הכול, תנו עכשיו לצה"ל לנצח. אחרי המלחמה יהיה לנו די והותר זמן להקים ועדות חקירה, לברר באופן מקיף מה קרה למודיעין המפואר שלנו, ולנסות להבין כיצד הגענו הלום. אחרי המלחמה נוכל גם להקשיב לתיאורים הפלסטיים של האסון הכבד אתמול ולתעד אותו בפרוטרוט. כרגע אין תועלת בתיאורים שכאלה, רק נזק. הם ממיסים את רוח העם ומעודדים את האויב. בכי בשידור חי בעיצומה של מלחמה הוא פיגוע במורל הלאומי, ובלי מורל אי אפשר לנצח.
זקני 73' בוודאי זוכרים שהטלוויזיה הישראלית הצעירה לא דיווחה בזמן אמת על צליחת התעלה בידי המצרים או על נפילת מוצב החרמון. עקב המגבלות הטכניות של הימים ההם לא היו לה נקודות שידור בחווה הסינית או בעמק הבכא. אילו היו לה, המוני בית ישראל היו שועטים לנמלי האוויר והים כדי לברוח מהארץ, לפני שהיא נופלת כביכול בידי דיוויזיות הטנקים של המצרים והסורים. עצביהם לא היו עומדים בתבהלה כזאת, גם לא עצבי צה"ל. למזלו, למזלנו, טוויטר, פייסבוק, ואטסאפ וטלגרם טרם נולדו. גם פרסום רשימות החללים נדחה בתבונה עד אחרי המלחמה.
כמובן, את גלגל ההשתכללות הטכנולוגית אי אפשר לסובב אחורנית, לטוב ולרע. לעולם לא נצליח לשחזר את התום האזרחי והעיתונאי של הימים ההם, שבוודאי היו לו גם חסרונות רבים, אבל את יצר הסקרנות עלינו לכבוש ככל האפשר גם בימינו. זכותו של הציבור לדעת, אבל כבר עכשיו הוא יודע המון, יודע מה שצריך לדעת. אין צורך להזריק לו לווריד את מלוא פרטי הזוועה, להשמיע לו שוב ושוב ראיונות עם ניצולי הטבח או קרובי המשפחה של החטופים, ובוודאי לא להקרין לו את סרטוני חמאס.
גם הטיפול התקשורתי בסוגיית החטופים צריך לעשות באופן מדוד ביותר, לטובתם, ואפילו ברשימות החללים המתארכות. ביום שלאחר השמדת חמאס נוכל לספוד כדבעי לנופלים ולנרצחים. בינתיים צריך לנשוך שפתיים, פשוט כי מבחינה טכנית ונפשית אי אפשר לירות ולבכות בו זמנית. או שיורים או שבוכים, ובלי ספק עכשיו זמן ירי.
