1. "יצחק שן־זהב היה מפקד של יחידה מובחרת", כך נפתח שירו של אהוד בנאי, "שעה של מסתורין", שיצא לאוויר העולם סמוך לראש השנה לפני 31 שנים. שן־זהב הוא הגיבור הישראלי הנפול – כלומר, המצביא העברי העשוי ללא חת, שפגישתו עם אימת המלחמה צילקה אותו עד שביקש לעזוב את המקום הזה ולהסתלק לניו־יורק סיטי או אפילו לטהיטי, לאמן בה מיליציות מפוקפקות.
זהו מעין עיבוד חדש לסיפורו של אלוף שמואל גונן (גורודיש), מפקד פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, שלאחר שוועדת אגרנט חתמה אותו בספר האשמים במחדל נטש את ארצנו הקטנטונת לעסקי הנשק והיהלומים של אפריקה. כשפגשתי את בנאי בתוכניתי "אש זרה" לשיחה על ראש השנה, שאלתיו, כשהשיר התנגן ברקע, אם גורודיש עמד בתודעתו בזמן הכתיבה. "אני די בטוח שכן", השיב, ואף נזכר שקרא את הריאיון המפורסם שערך אדם ברוך עם גורודיש ב־1987, במעבה הג'ונגלים של הרפובליקה המרכז־אפריקנית.
במעלה השיר אנחנו מגלים דבר נוסף לגבי יצחק שן־זהב: הוא קרוב משפחה – ובעצם די רחוק – של בחורה מברוקלין, רבקה גור־אריה. השם גור־אריה אינו מקרי כלל, שכן זו אחת המשפחות החשובות בחסידות חב"ד־לובביץ': שמריהו גור־אריה היה גיסו המבוגר של הרבי מנחם מנדל שניאורסון, ומי שבמובן מסוים היה אמור להתמנות לאדמו"ר מצד הסדר הטבעי של הדברים. כך השיר חושף בפנינו את השורש החסידי, היידישאי, של הישראלי החדש, שעד כה ראינו בו מלך צבאות ורוכב ערבות.
הקו הזה, שנמתח בין החב"די לצה"לי, מהדהד לי תמיד נקודה שביסוד הסיפור הישראלי בכלל: שניים מארבעת שרי החינוך הראשונים של ישראל היו חב"דניקים בדימוס – זלמן שז"ר ובן־ציון דינור. השניים, שההיסטוריה זוקפת לזכותם חלק נכבד מעיצוב תפיסת החינוך הציונית־ממלכתית של מפא"י, עסקו עד סוף ימיהם בשאלת מהות מקורותיהם החסידיים. האמת היא שגם גורודיש עצמו, שהועלה לדרגת גיבור ישראל במלחמת ששת הימים ונושל ממנה לאחר מכן, הוא יוצא ישיבת "עץ חיים" של היישוב הישן.
בזמן שרבים מנסים לפרק את המציאות לגורמים נפרדים ומטוהרים, להבדיל בתוכה הבדלות גורפות ומנסרות בין היהודי לישראלי, ואפילו בין היהודי לציוני (אפרופו גערותיו המביכות של ח"כ ישראל אייכלר), ראוי להאזין בערב ראש השנה לשירו של בנאי כתזכורת לכך שהמושגים הללו כלולים האחד בתוך רעהו. יצחק שן־זהב הוא תמיד גם נצר למשפחת גור־אריה, ומשפחת גור־אריה לעד תוליד מתוכה שן־זהבים. אין לנו סיפור אחר, אין לנו מסתורין אחר.
2. מסתורין הוא גם כתרו של הבעל שם טוב. הבעש"ט, הדמות שביסוד הפצת המעיינות של התנועה החסידית באירופה ובכלל, בא אלינו מן היער, או מן האין. איננו יודעים מתי נולד והיכן. נכון, ישנו הציון של י"ח באלול, שמאחד בין הבעש"ט לסתיו היהודי – תאריך שנישא בפי האדמו"ר הקודם של חסידות חב"ד (חותנם של הרב שמריהו גור־אריה ושל רמ"מ שניאורסון) – אבל אין בו כדי להפיג את הצללים הרבים שאופפים את דמות הפלאים הזו.
מה בכל זאת יש כאן? שברי ציטטות, זיכרונות ומעל הכול סיפורים, שספק אם רבים מהם שורדים את מסרקות הברזל של המחקר, אבל הרי לא זה עניינם. הם סיפורים – חיים כל עוד הם נישאים על פה, ולמעשה על לב.
בספר הנודע "שבחי הבעש"ט", האוסף הראשון של אגדות חייו אשר ראה אור יותר מארבעים שנים לאחר לכתו, מצוי סיפור מרכזי אחד על מנהגו בראש השנה. תלמיד של הבעש"ט, לייביש שמו, חלה אנושות. הבעש"ט עסק בניסיונות להצלתו באמצעות המיסטיקה של השפה, וביכר להישאר ליד מיטתו מאשר ללכת לבית הכנסת לתפילת ליל החג. כשפנה בסופו של דבר לתפילת הבוקר, הדבר כמעט נסתיים במותו של לייביש. ההצלה באה רק לאחר שאחד התלמידים העז פנים להפריע לבעש"ט בתפילתו ולהשיבו למיטת החולה. את הסיפור חותם הבעש"ט בהודאה שעל המאורע הזה כמעט איבד את העולם הזה ואת העולם הבא שלו.
זו אמירה חריפה להדהים, ששזורה מאז בסיפורים חסידיים רבים, והייתי מסכמה בפרפרזה משורות המשורר זוכה הנובל צ'סלב מילוש, שהחסידות ריתקה אותו: "מהי תפילה אשר לא מצילה בני אדם?". אני חושב עליה כשעולים בדעתי הנוסעים לאומן, שראיתים צוהלים בטיסתם בשירת "אומן ראש השנה". האם ישימו את ליבם לכך שהם באים למקום שהוא כבשן של זוועות ושל סבל אנושי, או שיתכדרו בבועה הברסלבית־יהודית שיצרו להם שם? ואני חושב עלינו ככלל, כחברה: בשנה היוצאת זרינו לרוח הרבה מילים גדולות וחשובות על "צדק" ו"שוויון". האם נדע לגייס את כל אלו לכדי מעשים אמיתיים אל מול בני האדם שקרובים לנו באמת?
3. לראש השנה הזה אני נכנס עם שיר אחד שמהדהד בי מאז קראתיו במפגש ההוא עם אהוד בנאי. זהו שירה של זלדה, בת דודו של הרבי מלובביץ', ובשבילי מנהיגה רוחנית לא פחות ממנו. הוא נפתח במילים, "נפשי היי ממלכה נאמנה". זהו השיר שחותם את ספרה השלישי, "אל תרחק", שראה אור ב־1974 וכאב מלחמת יום הכיפורים עולה מכל דפיו.
"נַפְשִׁי הֲיִי מַמְלָכָה נֶאֱמָנָה / לְיַקִּירַיִךְ הַחַיִּים וְשֶׁאֵינָם בַּנִּגְלֶה. / נַפְשִׁי הָעֲנִיָּה הָרוֹעֶדֶת / יִרְבֶּה הָעֶצֶב כְּכָל שֶׁיִּרֶב / הֲיִי לִידִידַיִךְ מַמְלָכָה נֶאֱמָנָה / זוֹרֶמֶת מוּל הַמִּקְרִים / עַד הַשְּׁקִיעָה, / אֶל הָאֹפֶק הַגַּלְמוּד".
זלדה מבקשת שנפשה תהא ממלכה נאמנה ליקיריה, החיים ושאינם חיים, גם כשבחוץ יהום הסער. הבקשה הזו מהדהדת את מנהגה של זלדה להדליק אינספור נרות נשמה לאלו שהיו קרובים לה בחייה, וגם לאלו שהיו קרובים לה ברוח בלבד.
אין תפילה חשובה מזו בזמן הזה, כשהוויכוח הציבורי, נצרך ככל שיהיה, מאיים לבלוע את כל מרחבי חיינו ולהעיב על היכולת להישיר מבט (זו הייתה מעלתו הגדולה של הדיון השבוע בעילת הסבירות בבג"ץ: הוא הכריח מבט עין בעין). זהו המאבק על הנפש כממלכה נאמנה של חסד, של אהבת אדם, אל מול שאון המחלוקות שבחוץ. אין לנו מורה גדולה לזאת מזלדה, שהייתה בחייה נקודת מגוז שנפגשים בה אדמו"רי חב"ד עם יונה וולך.
