חבר שפגשתי בשבת שעברה שאל אותי, כבדרך אגב, על איזה פוסטים שכתבתי בפייסבוק קיבלתי הכי הרבה לייקים. לא ידעתי מה לענות לו. אני אמנם סופר לייקים סדרתי וקטנוני. תמיד אני בודק, מי עשה לייק, מי עשה לב, ומי עשה פרצוף עצוב. אבל מעולם לא ניסיתי לברר מה הפוסטים הכי טובים שלי. איזה פוסטים הצליחו לגעת בהרבה אנשים.
אז מיד במוצאי שבת נכנסתי לפייסבוק, כדי לברר מה הפוסטים הכי שווים שכתבתי. והנה מה שגיליתי. הפוסט שגרף הכי הרבה לייקים היה הפוסט שבו כתבתי על הפסקת ההיריון שעברנו לפני שנתיים. פוסט אחר שהתפוצץ, היה פוסט שבו כתבתי כמה התביישתי באמא שלי כשהייתי ילד, וכמה אני אוהב אותה עכשיו. בפוסט אחר שהתפרסם, כתבתי כמה סבלתי בשירות הצבאי שלי כקצין בשכם. בפוסט מוצלח אחר, כתבתי על סופשבוע מחריד אחד שעברתי בשיקגו. ובפוסט מפורסם נוסף, כתבתי על הרגע ההוא, בכיתה ט', שבו הבנתי שאני הולך להוריד את הכיפה.
כשניסיתי לחשוב מה משותף לכל הפוסטים ש"הצליחו" לי, הבנתי שבכולם היה יסוד של וידוי וחשיפה. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, גיליתי להמונים שמעבר למסכים משהו מחיי הפרטיים. בכולם כתבתי על עצמי דברים שלא כל כך פשוט לכתוב. כמעט בכולם יצאתי לוזר. הלייקים מתמגנטים, כך מתברר, לחולשה, לכנות, לכישלונות ולבושה. וכל החושף הרי זה משובח.
בלית ברירה נאלצתי להודות, ביני לבין עצמי, שה"מסקנה" הזאת, שלכאורה גיליתי, חלחלה לתודעה שלי כבר מזמן. שנים שאני מתוודה בפייסבוק, כמעט מדי יום. אני כותב על החיים שלי. על הבת הקטנה שלי. על הזוגיות שלי. על אמא שלי. על הגעגועים לאבא. אני כותב על רגעי העולב והשפל של חיי. אני חושף את עצמי כדי לקבל לייקים. אני חושף את עצמי כי הפייסבוק מתגמל את מי שחושף את עצמו. עובדה. חשפתי את עצמי בפייסבוק כל כך הרבה, שהציעו לי לכתוב טור בעיתון.

בספרו המטריף "תולדות המיניות", שלמדתי לאחרונה עם מורתי האהובה אילנה ארבל, מתעסק פוקו לא מעט בקשר שבין פרקטיקת הווידוי לבין מערכי הכוח של התרבות המערבית. הווידוי, על פי פוקו, קיבל את מעמדו הודות לכנסייה הקתולית, שבמאבקי הכוח שלה אל מול הרפורמה הפכה את הווידוי לחובה כללית. לפתרון קסם. מי שחטא, צריך לבוא לכומר, לחשוף את חטאיו, וכך לזכות למחילה.
אבל המחילה הזו, על פי פוקו, מעניקה לכנסייה כוח. המתוודים מוסרים את סודותיהם למוסדות הדת, תולים בהם את תקוותם ומחזקים את כוחם. וככה יוצא שפעולה שאמורה להיות "משחררת" היא למעשה פעולה של כניעה. היחיד המתוודה מרגיש טוב עם עצמו. חם לו בלב. אבל החום הטוב הזה מאפשר לכנסייה לשלוט בו ביד רמה.
ומשם, הדרך לתודעת הווידוי המערבית כבר הייתה קצרה – "הפכנו להיות חברה מתוודה במיוחד", כותב פוקו. "במשפט, ברפואה, בחינוך, בקשרי המשפחה, ביחסי האהבה. אנחנו מתוודים על פשעים, על חטאים, על הרהורים ועל תשוקות, על המחלות והמכאובים. אנחנו מתאמצים לדבר במרב הדיוק האפשרי, על מה שהכי קשה לומר. מתוודים. ברשות הרבים וברשות היחיד. מתוודים. כל אחד לעצמו, בהנאה ובכאב, על מה שאי אפשר לאומרו לאיש, ועושים מזה ספרים. מתוודים. או מאולצים להתוודות. […] האדם, במערב, הפך לבהמת וידוי".
פוקו צודק. אנחנו מתוודים ללא הרף. וגורפים לייקים בכמויות. אבל כל וידוי הוא מערך כוחות. כל וידוי הוא הכנעה. כל וידוי מחזק מישהו. פעם מסרנו את כוחנו לכנסיות ולכמרים. היום אנחנו מוסרים את מפתחות האושר שלנו לפסיכולוגים. את מפתחות הבריאות שלנו לרופאים. את מפתחות הצאצאים שלנו למוסדות החינוך. ואת מה שנותר אנחנו מעלים לפייסבוק. "חובת הווידוי מוחזרת אלינו עכשיו, ומשולבת בגופנו עמוק כל כך", כותב פוקו, "עד שאין אנו מבחינים בהיותה תוצר של כוח המטיל עלינו אילוצים". וכל מנגנוני הכוח הללו מנסים לעשות סדר. הפסיכולוג עוזר לנו "להבין את עצמנו", הוא עוזר לנו לחשוף את "האמת" עלינו. הוא מסביר לנו מה נורמלי ומה לא. אבל הנרמול הזה הוא גם שליטה. והעונג שאנחנו מרגישים כשאנחנו מתוודים בפניו, וחושפים עוד סוד כמוס, הוא עונג של אובדן עצמיות. של כניעה והתמסרות. זהו עונג של עבדות. של התמסרות. ושל חולשה.

האימפריה הרומית בשיא גדולתה מנתה שמונים מיליון איש. לפייסבוק יש שני מיליארד משתמשים רשומים. ואיזה מזל היה לו, לפוקו, שהוא לא הספיק לראות את הרשתות החברתיות הללו בפעולה. מה הוא היה חושב לעצמו אילו ראה אותנו, לוחשים ללא הרף סודות כמוסים לאלגוריתם כחלחל. חולקים דיכאונות וכישלונות. כותבים על השפלה איומה במקום העבודה. ואז ממתינים בסבלנות, בהנאה ובכאב, לתגובות וללייקים המתוקים שיבואו. ומה היה פוקו אומר לעצמו כשהלייקים היו מגיעים. כשהאלגוריתם היה מתגמל אותנו בנדיבות, ומדרבן אותנו לכתוב עוד פוסט חשוף. ועוד אחד.
שתיים בלילה. אני שוכב במיטה, מרפרף בעייפות עם האצבע על המסך הבוהק ובוחן את רשימת הלייקים לפוסט האחרון שכתבתי. העיניים שלי כמעט נעצמות. כבר יומיים שלא העליתי פוסט, אני חושב לעצמי. כבר זמן מה שלא חשפתי את עצמי כהוגן. הגיע הזמן לפתוח את הלב.
אני מכבה את המסך, שהופך ברגע אחד למראה שחורה ובוהקת, ומביט בהשתקפות שלי שניבטת בו. גבר מקריח ומותש, עם עיני עגל אטומות. פוקו צדק, אני חושב לעצמי. האדם במערב הפך לבהמת וידוי.
