כשמתנגדי המשטר יוצאים למצעד הפגנתי מול תומכי המשטר, זהו מתכון בטוח להתנגשויות אלימות, פצועים, השחתת רכוש, ומעצרים המוניים. כך קורה בכל מדינה בעולם; כך קרה גם כאן בתל־אביב בהתפרעויות המסתננים מאריתריאה. ומה אצלנו בגל המחאות?
לפני חודשים אחדים, באחת מתקופות שיא המתיחות ביחס לרפורמה המשפטית, החליטו מתנגדיה לצאת לצעדה מכיוון תל־אביב ללב העיר בני־ברק. אלפי הפעילים הכינו שלטי ענק נגד המנהיגים הפוליטיים של החברה החרדית, ושיגרו לתקשורת הצהרות לוחמניות על "ההנהגה החרדית שביד ימין משתפת פעולה עם הדיקטטורה וביד שמאל בוזזת את הקופה. לחמורים נמאס". את האירוע הם כינו בשם הבוטה "המצור על בני־ברק – צעדת זעם נגד עושק כספי הציבור". "צעדת זעם", "מצור" – לא פחות. המשטרה נערכה בכוחות גדולים, ובמה שנראה כמו שיתוף פעולה עם הצעדה חסמה גם את הכניסות האחרות לבני־ברק. מתנגדי המשטר נגד תומכיו בתוך סיר הלחץ של העיר החרדית – אם האירוע היה נגמר בפיצוץ אלים, נדמה שאף אחד לא היה מופתע. למעשה הייתה אפילו תחושה שהמפגינים מכוונים לכך.
המציאות בשטח הייתה אחרת לגמרי. עסקנים, נדבנים ובעלי עסקים מבני־ברק הכינו לקראת המוחים שולחנות גדושי שתייה וכיבוד. אלפי האנשים החלו לצעוד ברוח סוערת, אבל פגשו חיבוק חרדי. בתמונות וסרטונים שעלו לרשת נראו תושבים מקומיים בחליפה ומגבעת יושבים לשיחות מלב אל לב עם חילונים גמורים לובשי חולצות ד־מו־קרט־יה. והכול, כמובן, מעל צלחת צ'ולנט טובה כנהוג בבני־ברק של חמישי בערב. לרגע היה אפשר להתבלבל ולחשוב שזהו אירוע "צו פיוס". היו שם מחלוקות, היו גם צעקות, לא הכול היה נעים. אולם בשורה התחתונה, בניגוד לדיבורים על מלחמת אחים, מצעד של מתנגדי המשטר פגש בתומכי המשטר, והצדדים נפרדו בשלום. חלקם אפילו בלחיצת יד חמה.
כל זה קרה לפני שלושה חודשים וחצי באירוע שלא זכה לתשומת לב מספקת, בוודאי לא ביחס לסיקור של "שנאה חסרת תקדים" בערוצי התקשורת וברשתות. אווירת "ערב מלחמת אחים" משרתת את כל הצדדים. מובילי המחאה מנסים לייצר אותה כדי להלך אימים, תומכי הרפורמה נעזרים בה כדי להסביר מדוע אין טעם להקשיב לאנשים שטופי שנאה, ומצדדי הפשרה נשענים עליה כדי להסביר מדוע אפשר לוותר על תיקון היסטורי נדרש כל כך. כמובן, עבור כלי התקשורת אווירה כזאת היא חגיגה של ממש. סיפורים מעוררי כעס תמיד מוכרים טוב יותר. לכל זה מצטרפות הרשתות החברתיות, עם האלגוריתמים שיודעים שהכעס הוא הרגש שהכי קל לעורר אצל אנשים. כך נוצרת אווירה שביסוסה במציאות חלקי ביותר.
זה רחוק מלהיות אחד מרגעי המשבר הגדולים של מדינת ישראל, כפי שיש מי שמנסים לתאר. לא צריך לחזור בזמן אלפיים שנה כדי להיזכר באירועים קשים יותר. פרשת אלטלנה ידועה בגלל הוראתו של מנחם בגין שלא לירות בחזרה. פחות מוכר הנאום שנשא בגין ב־1952, בעת העימותים סביב הסכם השילומים מגרמניה, ובו אמר: "כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אומנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות". תומכיו התעמתו עם המשטרה, הגיעו עד לאולם הכנסת וזרקו לתוכו אבנים, והאירוע הסתיים במאות פצועים.
ב־75 שנותיה עברה מדינתנו הצעירה לא מעט קשיים פנימיים: הפגנות הפנתרים השחורים, המאבק נגד מלחמת לבנון הראשונה, וכמובן תקופת אוסלו ובכללה רצח ראש הממשלה יצחק רבין והימים הקשים שלפניו ואחריו. אחרי כל אלה, מדינת ישראל היא עדיין מקום שפועלים בו מאות ארגוני חסד, ובהם מתנדבים ונתמכים מכל חלקי העם. כאן אנשים יקפצו לסייע לאדם שנפל ברחוב או נתקע עם הרכב.
לא הכול טוב, ובוודאי לא הכול מושלם. יש מתחים מורכבים וכעסים עצומים. סוגיות עומק דורשות פתרון, ויש גם מקרים של התנהגויות בלתי מתקבלות על הדעת. ואחרי כל זה, גם היום, כשאצלנו מתנגדי המשטר יוצאים להפגנה מול תומכי המשטר, זה מסתיים בחיבוק של אחים.
