כותבת שורות אלה נולדה וגדלה בעיר הקודש טבריה, ומרבית משפחתה עדיין מתגוררת בעיר. לולא העובדה הזו, לא הייתי מוצאת את עצמי מתעמקת בסוגיית החוק שנידון השבוע בבג"ץ, ומגבשת דעה כלפיו. מן הסתם הייתי רואה בו, כפי שקובע הנרטיב השולט, חוק פרסונלי שנתפר לצרכים פוליטיים, ואם לא שחיתות של ממש – לפחות ניחוח של שחיתות יש כאן.
“חוק טבריה", כפי שהוא מכונה, נועד לאפשר לאדם שעמד בראש ועדה קרואה להתמודד בבחירות לראשות הרשות המקומית שהוא עמד בראשה מתוקף מינוי. בטבריה המשמעות היא שמי שמכהן כעת כראש הוועדה הקרואה בעיר, בועז יוסף, אף הוא יליד טבריה, יוכל להתמודד על ראשותה בבחירות המקומיות הקרובות. מגיש החוק, ח"כ עמית הלוי, לא הסתיר את העובדה שההשראה לחוק אכן הייתה המקרה הטברייני, שבו אדם אחד בעיר לא יכול להתמודד על ראשותה, וזהו דווקא מי שמתפקד בשנתיים וחצי האחרונות כראש העיר בפועל, ובסך הכול קיימת שביעות רצון מתפקודו. עד כמה אבסורדי המצב הנוכחי? ראש העיר הקודם רון קובי, שלא הצליח לאשר תקציב ושבגללו מונתה לעיר ועדה קרואה מלכתחילה – יכול להתמודד לראשות העיר (ואכן כך הוא עושה), אבל האיש שהוציא את העיר ממצב הביש שהגיעה אליו, מנוע מכך.
נגד החוק נטען, במידה מסוימת של צדק, שהוא עלול להביא לפוליטיזציה של ועדות קרואות, וליצור לשרי פנים דרך עוקפת להביא לעיר מועמדים מטעמם שייהנו מיתרון מובנה בבחירות. אלא שלמעשה זהו טיעון כללי נגד ועדות קרואות, שיש בהן הפרה בוטה של הדמוקרטיה ברמה המקומית, ואכן עליהן לשמש מוצא אחרון, פתרון נדיר שבנדירים. בנוגע לחוק הנוכחי צריך להדגיש: אין כאן הצנחה לתפקיד ראש העיר, אלא אך ורק אפשרות להתמודד על התפקיד. יבחרו בו התושבים – יקבל את התפקיד; לא יבחרו – ילך הביתה. דמוקרטיה, אתם יודעים.
טענה נוספת שנשמעה היא שראש הוועדה הקרואה אמור לשקול שיקולים מקצועיים בלבד, ואם יוכל להתמודד בבחירות הוא ישקול שיקולים פוליטיים. זה טיעון ראוי, אבל אם לוקחים את ההיגיון שלו לקצה אפשר לטעון שכל ראש עיר בשנת בחירות שוקל שיקולים פוליטיים, ועל כן צריך למנות איש מקצוע שינהל כל עיר ומועצה בישראל, כדי להימנע מפוליטיקה רחמנא ליצלן. ובכלל, אולי דווקא הידיעה שהוא יוכל להיבחר על ידי התושבים, תיתן ליו"ר הוועדה תמריץ לעבוד קשה יותר ולהשיג יותר?
ככלל, ישנם טיעונים טובים וענייניים לשני הצדדים, בעד החוק ונגדו. העניין הוא שברוח התקופה, השיח הציבורי סביב החוק הסלים במהירות לטענות של פגיעה בדמוקרטיה וסוף העולם. אין יותר דיון ענייני בשום הצעת חוק, רק פוזיציה ודיון ציבורי שטחי עד כאב. כדי להבין עד כמה השיח בנוגע לחוק רחוק מהמציאות, נציין שהחוק המדובר מבטל למעשה תיקון חקיקה אחר שנעשה ב־2008 ואסר התמודדות של ראש ועדה קרואה. כלומר, החוק בסך הכול מחזיר על כנו את המצב שהיה בישראל עד 2008. לזה ייקרא שחיתות והרס הדמוקרטיה.
אל הדיון הטעון הזה נכנס השבוע בית המשפט העליון והכריע שלא לפסול את החוק, אלא להחיל אותו רק מהבחירות הבאות. נראה שהשופטים בחרו באפשרות הגרועה ביותר. את בועז יוסף עצמו הרי קשה להאשים בשיקולים פוליטיים בניהולו את העיר. הוא מכהן כיו"ר הוועדה הקרואה כבר שנתיים וחצי, רובן תחת ממשלת בנט־לפיד, תוך ידיעה שהחוק אינו מאפשר לו להתמודד בבחירות. כלומר, אם פוסלים את החוק מהטעם הזה, יש דווקא היגיון לאפשר רק לבועז יוסף לרוץ ולאסור זאת על כל מי שבא אחריו, לא להפך.
אחד הטיעונים שנשמעו נגד חוק טבריה הוא שמדובר ב"חוק פרסונלי", ולכן הוא כביכול פסול אוטומטית. אלא שלפעמים דווקא דוגמה חיה מסייעת להבין שהחוק הקיים מפספס נקודה קריטית. הנה שתי דוגמאות לחוקים פרסונליים אחרים: "חוק בשארה", ששלל תשלומי פנסיה מח"כ לשעבר שחמק ממשפט בישראל בגין חשדות לפשע חמור שביצע בעודו חבר הכנסת; ו"חוק שי דרומי", שנחקק לאחר שהחוואי ירה למוות במסיג גבול. האם נפסול קטגורית את נחיצותם כיוון שהם נחקקו מתוך מחשבה פרסונלית על אדם מסוים?
וככלל, ראוי לחשוש מהטרנד הנוכחי של סלידה גורפת מכל מה שהוא "פוליטי" ואהדה לכל מה שהוא "מקצועי", כאילו אנשי מקצוע הם מלאכי שרת ששיקוליהם תמיד נקיים וטהורים וכאילו אין משמעות לתפיסת עולם בגיבוש מדיניות. בתפיסה הזו יש פתח לצמצום ניכר בזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות שלנו, כיוון שיותר ויותר סמכויות מתבקשות לעבור אל הדרג הפוליטי (מדוע שלא נתכנן את כל הכלכלה על ידי אנשי מקצוע אם אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים?). אין כאן רע מול טוב. נבחרי ציבור שוקלים גם את דעת הקהל וטובת האזרחים, קשובים יותר למתרחש ברחוב ויש להם אינטרס להצליח.
