הממשלה שאיש לא ניבא שתחזיק מעמד עד סוף 2015 תשוב למושב החורף 2018/19 בלי שום איום ממשי. לולא היה תאריך בחירות קבוע, קשה לראות כיצד הייתה נופלת. באופן מוזר ובניגוד לתהליך הטבעי של הזדקנות קואליציות, ככל שחולף הזמן ממשלת נתניהו הרביעית רק צברה כוח. מקואליציה שברירית של 61 ח"כים שלא מעזה להביא חוקים להצבעה מחשש להפסדים מביכים היא יצאה אתמול בבוקר לפגרה אחרי סדרה של קרוב לשישים חוקים, ובהם האירוע הנדיר של אישור חוק יסוד יש מאין.
עם שוך האיומים הפוליטיים, נראה שאת מועד הבחירות הבאות יקבעו גורמים חוץ־פרלמנטריים: היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון. הראשון אמור לקבל את החלטותיו בתיקי האלפים של נתניהו – אבל לאור לוח הזמנים המסתמן מלשכתו, זה יקרה לא לפני סוף החורף הבא, כך שספק אם יהיה רלוונטי.
בג"ץ הוא הגורם המשמעותי יותר. מועד הבחירות הבאות יהיה סמוך למועד האחרון שיאשרו השופטים לחקיקת חוק הגיוס. אם יסרבו לבקשת הדחייה שהגישה המדינה, הבחירות יוקדמו כמעט בוודאות כבר בתחילת כנסת החורף, וייערכו בינואר. אם יאשרו את הדחייה לאמצע אפריל, סביר שהבחירות תיערכנה מתישהו בין מארס ליוני. מועד אפשרי: 28 במאי 2019, אחרי יום העצמאות והאירוויזיון בישראל.
שלוש פעמים התנדנדה הממשלה בחוזקה: בשנה הראשונה להקמתה, כשהיה ספק אם תשרוד על חודו של אחרון הח"כים בליכוד; בשנה השנייה על סוגיית התאגיד; ובשנה השלישית על חוק הגיוס.
המשבר הבולט הוא דווקא זה שלא אירע: ראש הממשלה הצליח להחזיק את ממשלתו יציבה כברזל אף שלאורך יותר ממחצית הקדנציה הוא היה במעמד של חשוד בעבירות שוחד. יתרה מזו: את המשברים המאיימים ביותר חולל הוא עצמו. במקום שינסה למנוע מהקואליציה להתפורר, הקואליציה מנסה למנוע ממנו לפורר אותה. אם מתחילים בסיכומים, מתברר שהאירוע הפוליטי החשוב ביותר בקדנציה הזאת הוא דווקא זה שלא היה אירוע.
לקסיקון יולי
חוק הלאום. לחוק הלאום קרה מה שקרה לדג החרב הענק מהספר "הזקן והים" של ארנסט המינגויי: במאבק הממושך להביא אותו מלב ים אל חוף מבטחים נאכל ונשר רוב בשרו, והוא הגיע אל היבשה כשלד בלבד. גם מחוק הלאום לא נשאר הרבה בשר. שלא כדברי נתניהו אתמול לפנות בוקר, ספק אם כל ישראלי יספר לנכדיו איפה היה כשהחוק אושר (נם את שנתו, מן הסתם). המבחן העיקרי של הממשלה לשינוי היחסים מול מערכת המשפט היה פסקת ההתגברות, ומקום קבורתה של זו לא נודע.
נפתלי בנט. שר החינוך טוען שהוא אינו המדליף של הוויכוח עם הרמטכ"ל בישיבת הקבינט בתחילת השבוע, ונאמנים דבריו. "מי שעשה זאת רק רצה לפגוע בי", צייץ בנט יום לאחר הפרסום של ירון אברהם בחברת החדשות. זו נקודה נכונה ומעניינת: התנצחות עם רב־אלוף גדי איזנקוט היא דבר נכון מבחינה דמוקרטית, אפילו חיוני, אבל נקודות בדעת הקהל כבר לא יוצאות מכך. בנט הגיע לשיא הקריירה שלו עד כה במבצע צוק איתן, אחרי שמיתג את עצמו כילד הצועק שהמלך הישראלי עירום. אבל מתנגדיו בקבינט (נתניהו, משה כחלון, אביגדור ליברמן), החפצים להחליש אותו, מיתגו מחדש את המריבות האלה כקטטות קטנוניות. איילת שקד, למשל, נמנעת לחלוטין מחילופי דברים כאלה ועולה כפורחת. בנט עומד על שלו ולפעמים חוטף.
יאיר לפיד. "לא אמרתי את זה מעולם עד היום על ראש ממשלה, אבל אני אומר לכם: הוא שקרן, שקרן". דבריו של יושב ראש יש עתיד, על רקע חוק הפונדקאות, הם סיבוב מלא של ההגה מהאסטרטגיה העקבית של לפיד לא ליפול אל הבור שכל קודמיו נפלו אליו בניסיונותיהם הכושלים להביס את נתניהו. המדיניות התקשורתית של לפיד גרסה שאם אתה רוצה לנצח אותו, אל תעליב אותו. וזה עבד: בשמאל קיטרו שלפיד רך ורופס, אבל הימין הרך דווקא זרם בקילוחים דקים אל יש עתיד. בחודשים האחרונים נתניהו כבש מחדש בסערה את המצביעים האלה, ובמקום להתמודד על תואר מפלגת השלטון לפיד מצא עצמו במאבק תחתית מול אבי גבאי על ראשות גוש המרכז־שמאל. המתקפה האגרסיבית על נתניהו, אם אינה אירוע נקודתי, היא נקודת מפנה מסקרנת.
