הסרט "הילולה" שיצא לקולנוע, הוא לא הסרט הכי מיוחד שתראו. הוא גם לא הסרט הכי קומי שתראו, למרות רגעים הומוריסטיים נפלאים, ולמרות שהוא משפחתי, נוסטלגי ושובה לב, הוא גם לא הכי מרגש שתראו. ובכל זאת, לא מן הנמנע שמדובר בלהיט הבא של הקולנוע הישראלי ואף בסרט שיהפוך לשובר קופות מהר מאוד. אז מה הסוד שיהפוך לכזה? לפני התשובה נערוך היכרות קצרה עם העלילה.
הסרט בבימוי שלום אסייג ואריאל ברבג'י לוקח צעד קדימה את העלילה שכולנו מכירים מהסדרה "שנות ה -90". הכותבים מני ודניאל אסייג מכנסים את כל משפחת אסייג הגרסה הישנה, (שלום אסייג, אוולין הגואל, דניאל אסייג, עדי אלון, שרלין חזיזה ועופר שכטר) יחד עם כל מכריהם מהשכונה (אריק משעלי, גרא סנדלר, חי דוידוב, שלומי קוריאט, אוראל צברי, מוריס כהן, יגאל עדיקא, הרצל טובי ועוד רבים וטובים), עם שלל המנהגים, המבטאים והשיגעונות ושולחים אותם להילולה בקבר הבבא סאלי בנתיבות. בימים שבהם ניווט נעשה רק בעזרת מפות מתרחשות טעויות די מצערות, וזה בדיוק מה ששולח את כולם למחסן בגבול, בו נמצאת חבורת נגרים עזתיים שמאוימת על ידי תא טרור. בעוד הם מחליטים לחטוף יהודים בכדי להראות את נאמנותם, האוטובוס ובתוכו שכונה שלמה נופל היישר לידיהם החמושות ברובה צעצוע. מהרגע הזה העלילה עוקבת אחרי ניסיונותיהם המבדרים לחמוק מהחוטפים, תוך גיז'דורים, צעקות ותרופות סבתא מוצלחות במיוחד.
לכאורה, לסרט כזה יש פוטנציאל להיות מצד אחד משעשע מאוד, ומהצד השני נפיץ ושנוי במחלוקת. הוא צץ במסכי הקולנוע בימים בהם ישראלים עלולים לפצוח בוויכוח אלים על שוקו או ווניל, וגם מכנס בתסריט אחד סטראוטיפים על מגוון עדות, מנהגי דת ומלחמה בטרור. אבל ההפך הוא הנכון. הישראלים מלאי החשש מהעתיד ורוח הקרב ימצאו דווקא נחמה ושקט במהלך הצפייה בסרט. ולמה? כי בעולם של שנות ה – 90, הכל בסדר. זאב מריץ "דאחקות" עם כבש, ונמר מחבק את הגדי בחום. הסרט הוא לא רק בריחה מהמציאות, הוא תרופה למציאות הנוכחית וזה הופך את הטיימינג שלו לאף יותר משמעותי.
בתחכום רב "הילולה" מרדים את החלק הפוליטי שבוער במוחו של כל ישראלי ממוצע. כל נושא שעלול היה להיות גפרור במדורה הבאה באיילון, כמו יחסים חמים בין יהודים לערבים שמסייעים לטרור, או בדיחות על עדה מסוימת, נעטף בהומור ורוד ואופטימי. הגזענות והפוליטיקה נעשות בין רגע מחיות טרף לחיות מחמד פרוותיות שכיף לחבק. אם מוסיפים לכך גרגירי נוסטלגיה מתוקים מקבלים שעה וחצי של התרווחות נינוחה בכיסא ורוגע כמעט מסמם. ובכן, מי מהיושבים בציון לא היה מוכן לשלם על כך במחיר פעוט של כרטיס פלוס פופקורן ושתייה?
גם מבחינה הפקתית הסרט מוריד את מפלס החרדה הפוליטי – ביטחוני. למשל, החלטת היוצרים לערוך את הצילומים ביהודה ושומרון. לכאורה עניין רציני, בהתחשב בעובדה שהרבה מהסרט מדבר על אוכלוסייה פלסטינית, פיגועים ומלחמות. אבל מבחינת היוצרים זה לא עניין שצריך להתעכב עליו יותר מדי. "לא אישיו מבחינתו", הבהיר שלום אסייג בפרמיירת הסרט. "צילמנו שם, כמו בכל מקום אחר. יש לוקיישנים מהממים, ואנשים מהממים שקיבלו אותנו בצורה הכי מסבירת פנים שאפשר והתגייסו לעזור בכל דבר שהיינו צריכים".
הסרט הילולה הוא לא חידוש מתוחכם, ולא בשורה חדשה בקולנוע הישראלי. הוא גם לא מתיימר להיות כזה. למעשה, באווירת הקיץ ניתן להקביל אותו לחופשה משפחתית. הדמויות מוכרות, העלילה די צפויה, ובכל זאת כולם נהנים מהאטרקציה (בעיקר המבוגרים שבחבורה). במהלך הסרט היוצרים מבהירים שהם לא באו להשכין שלום, להעביר ביקורת או כל משימה אחרת שהיה אפשר להטיל עליהם. זה בסך הכל סרט שכשמו כן הוא – הילולה. אם לא תבואו בראש פתוח, כנראה שתשבו בפרצוף חמוץ ולא תבינו על מה כל המהומה. אבל אם כן תצאו במצב רוח מרומם, תיהנו מהמוזיקה, תחייכו הרבה בלי דאגות, ולו לערב אחד.
