מאז כניסתו לחיים הפוליטיים בשנת 1988 ועד היום, בנימין נתניהו הוא האדם המשפיע ביותר על חיי מדינת ישראל ואזרחיה. מטבע הדברים נכתבו עליו אינספור ידיעות, דיווחים, כתבות ותחקירים, והציבור נחשף לכל זווית אפשרית של האיש. אך עד כמה שהדבר יישמע מפתיע, נדמה כי הקהל הרחב לא באמת מכיר את משנתו המדינית של נתניהו. חוסר הכרה זה הוא שמביא חלק מהציבור בישראל לייחס לו שמאלנות, וחלק אחר לראות בו איש ימין. יש מי שמאשימים אותו בתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, בעוד אחרים טוענים שהוא נגד. בשורות הבאות אנסה לפענח את משנתו המדינית האמיתית של נתניהו, האיש שכהונתו הנמשכת בתפקיד ראש ממשלה היא הארוכה ביותר בתולדות ישראל.
אולי תתקשו להאמין, אבל בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי היחיד שכיהן גם כדיפלומט מקצועי. בשנים 1984־1988, כשהוא בן 35 בלבד, שימש נתניהו שגריר ישראל באו"ם. במערכת הדיפלומטית הישראלית, רבים רואים את תקופת כהונתו כאחת המוצלחות והפוריות ביותר של ישראל בארגון זה, שאיננו ידוע כתומך ישראל. לאחר סיום תפקידו באו"ם חזר נתניהו ארצה ונבחר לכנסת מטעם הליכוד. עם הקמת ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, הוא מונה לתפקיד סגן שר החוץ, תחת פטרונו הפוליטי משה ארנס, ובכך המשיך את פעילותו המדינית. בשנים אלה נתניהו לא קבע מדיניות אלא התרכז בהסברת צעדיה של ישראל, ובראשם מדיניות ההבלגה של שמיר במלחמת המפרץ הראשונה.
עוד קודם לכן, בשנת 1987, פרסם נתניהו את ספרו הראשון, "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח". הוא הציג בו תזה מדינית שהייתה חדשנית באותה תקופה, ולפיה מלחמה יעילה ומוצלחת בטרור חייבת להקיף את כל העולם המערבי־דמוקרטי. לא עוד מאבק של כל מדינה בפני עצמה, אלא שיתוף פעולה אקטיבי וסינרגטי שיהווה מכפלת כוח של המערב נגד ארגוני הטרור ותומכיהם.
מבחינת רבים במחנה הלאומי, סירובו של נתניהו להכריז על מותם של ההסכמים היה עוד אכזבה ומפח נפש. הם לא ראו את התמונה הגדולה
ספרו הבא של נתניהו, "מקום תחת השמש", כבר יצא לאור לאחר אירועים ששינו את הזירה הישראלית־פלסטינית. בספטמבר 1993 נחתם בבית הלבן הסכם אוסלו. שנה לאחר מכן זכו רבין, פרס וערפאת בפרס נובל לשלום. באותה שנה, ערפאת וחבר מרעיו נכנסו לראשונה לרצועת עזה. הצעד הראשון של הסכם אוסלו, "עזה ויריחו תחילה", מומש, וממשלת פרס התחילה ביישומו של "הסכם טאבה" (אוסלו ב'), שבו התחייבה ישראל לצאת מעוד שבע ערים פלסטיניות מרכזיות ביו"ש.
לצד העובדות שנקבעו בשטח, הסכם אוסלו זכה לאהדה בינלאומית מקיר לקיר. ממשל קלינטון, מדינות אירופה והאו"ם תמכו בו בהתלהבות. הסקרים שנערכו לקראת הבחירות לכנסת, שנקבעו למאי 1996, חודשים ספורים לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, חזו ניצחון מוחץ לשמעון פרס. נתניהו והימין הואשמו באחריות לרצח רבין, והאווירה בליכוד הייתה קשה. כמעט כל בכירי הליכוד הרימו ידיים, ונדמה שרק נתניהו האמין שניצחון בבחירות הוא משימה אפשרית. לאורך מערכת הבחירות הציבו פרס והשמאל את הסכם אוסלו כדגלם המרכזי. הם חזרו על המנטרה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא ליבת הבעיה, וכי פתרונו בהסכם יביא להכרת העולם הערבי במדינת ישראל. פרס אף קבע שרק השלום יביא ביטחון.
נתניהו חלק לחלוטין על שני העקרונות המרכזיים של השמאל ושל נציגו הבכיר דאז. בספר "מקום תחת השמש" הוא פרס ברהיטות את משנתו המדינית, המתנגדת נחרצות להסכם אוסלו ולעקרונותיו. בניגוד לרוב אנשי המחנה הלאומי, שהתנגדו למדיניות השמאל אך מעולם לא הציגו אלטרנטיבה, נתניהו הציע בספרו חלופה מדינית ברורה וקוהרנטית. הוא הציג את זכותנו ההיסטורית והלאומית על הארץ, פירט את הסכנות הביטחוניות בהקמת מדינה פלסטינית, והקדיש מקום מרכזי לאלטרנטיבה המדינית שתלווה אותו בתפקידו כראש ממשלת ישראל, ולמעשה מלווה אותו עד היום – גישה הפוכה ב־180 מעלות מגישת השמאל ומעמדתו של קודמו בתפקיד, שמעון פרס.
לדידו של נתניהו, הדרך לשלום ולהכרה במדינת ישראל עוברת דווקא דרך מדינות ערב, ולא בהתעקשות סיזיפית שנדונה לכישלון, לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. טענתו השנייה גרסה שהביטחון הוא שיביא את השלום ולא הפוך, כפי שטען השמאל. סיסמת הליכוד בבחירות 1996, "עושים שלום בטוח", ביטאה את המסר הזה ורמזה לכך שהסכמי אוסלו לא יביאו שלום וביטחון.
עקב בצד אגודל
עם ניצחונו בבחירות התייצב נתניהו לראשונה בעמדת מקבל ההחלטות הבכיר בישראל. הציפיות של המחנה הלאומי היו בשמיים, ורבים סברו שנתניהו יכריז על מות הסכמי אוסלו. אך החודשים חלפו, וההכרזה בוששה מלבוא. נתניהו אף הקפיד לומר שהוא מחויב להסכמים שממשלות קודמות חתמו עליהן. כדי להבין מדוע פעל כך חשוב להכיר את שני העקרונות שמנחים את נתניהו בגיבוש מדיניותו. אם בגין היה פורמליסט ואיש המילה הכתובה, ושמיר היה מקסימליסט שדגל ב"אף שעל", הרי שנתניהו הוא אינטרסניסט. כלומר, הוא בוחן כל מהלך מדיני, קטן כגדול, על פי שאלה אחת: האם הוא מקדם את האינטרסים של המדינה כפי שהוא מבין אותם. זו המסננת המרכזית.
עיקרון שני של נתניהו הוא האבולוציה המדינית. נתניהו מתנגד למהלכים מהפכניים, ודוגל בהדרגתיות שנובעת אופיו. הסכמי אוסלו וההתנתקות הם דוגמאות למהלכים מהפכניים שנועדו לשנות מציאות מהר ובאופן עמוק, אך בפועל כשלו באופן מחפיר. נתניהו לא מאמין בשיטת הזבנג וגמרנו. שני העקרונות הללו הם שהביאו אותו להימנע משבירת הכלים. מבחינתו, הכרזה על מות הסכמי אוסלו מפיו כראש ממשלה, הייתה פוגעת באינטרס הישראלי והייתה עלולה ליצור מציאות מדינית הרסנית לישראל. בל נטעה, נתניהו היה משוכנע שההסכמים מסוכנים לאינטרסים של המדינה, אך הוא סבר שבמציאות שנוצרה, פיצוץ מדיני יזום יהיה צעד רע ומסוכן יותר. נתניהו בחר בדרך אחרת, מתוך ידיעה שהימנעותו מהכרזה כזו תביא לכעס, מרמור ואף חוסר אמון כלפיו כבר בתחילת דרכו.
כך קרה שכבר בחודשים הראשונים לכהונתו ולהבטחה הגדולה שבאה בעקבות בחירתו, הורגשה אצל רבים, משמאל ומימין, חוסר הבנה וחשדנות בנוגע לאותנטיות של משנתו המדינית כפי שבאה לידי ביטוי בספריו, בנאומיו ובמערכת הבחירות שאך זה הסתיימה. שנים מאוחר יותר, באחת ההזדמנויות המעטות שבהן התייחס נתניהו למה שנראה כחוסר בהירות וחוסר עקביות במדיניותו, הוא הגדיר את עצמו כמי ש"מזגזג כל הדרך למטרה". במילים אחרות: יש חשיבות לדרך, אבל לתוצאה יש חשיבות גדולה יותר. ואני מציע, כך אמר, שתבחנו אותי בתוצאה הסופית.
ארבעה חודשים אחרי בחירתו לראשות הממשלה ביצע נתניהו את המהלך המדיני המשמעותי הראשון שלו: פתיחת מנהרות הכותל. נתניהו אף הסביר את החלטתו בכך שמדובר ב"סלע קיומנו". בעקבות מהלך זה החלו הפלסטינים, כהרגלם, בהתקפות אלימות שנמשכו ארבעה ימים. 17 מחיילינו נהרגו, וכמאה פלסטינים. מהומות אלה הביאו את הנשיא קלינטון לזמן את נתניהו וערפאת למיני־פסגה בוושינגטון. באותו אירוע, שבו פגש נתניהו את ערפאת בפעם הראשונה, הוחלט על מימוש החלק האחרון של הסכם אוסלו ב', שקבע שעל ישראל לצאת משבע ערים פלסטיניות ביו"ש. עד הבחירות יצאה ישראל משש ערים; בעקבות הפסגה בבית הלבן החליט נתניהו שישראל תממש את ההסכם גם בעיר השביעית והאחרונה: חברון. במסגרת ההבנות הוחלט על יציאת ישראל מרוב שטחי חברון, תוך שנתניהו מתעקש להשאיר את היישוב היהודי על מקומו.
מבחינת תושבי יש"ע ורבים במחנה הלאומי, המהלך הזה היה עוד אכזבה ומפח נפש, שהעצימו את חוסר האמון כלפי נתניהו. אך הם לא ראו את התמונה הגדולה. נתניהו ירש כראש ממשלה הסכם אוסלו חי, בועט ודורסני. הקהילה הבינלאומית לחצה עליו שיקדם את ההסכם עוד ועוד. היום, ברור שהחלטת נתניהו לאמץ את הסכם חברון הייתה הצעד האחרון שביצע במסגרת הסכמי אוסלו. בפועל, עם סיום מימוש הסכם חברון ב־1997, נכנסו הסכמי אוסלו להקפאה.
עד לסיום כהונת נתניהו הראשונה, במאי 1999, הסכמי אוסלו לא קודמו בפסיק. לא היו נסיגות ישראליות, ולא נרשמו הישגים פלסטיניים. נתניהו, לעומת זאת, המשיך לתמוך בהגדלת ההתיישבות ביו"ש. לקהילה הבינלאומית הוא הסביר שכל עוד הטרור נמשך הוא לא מתכוון לקדם את הסכמי אוסלו. השמאל צווח, הימין לא ממש האמין, ונתניהו נותר בשלו. בהדרגה הוא שיקם את הביטחון עבור אזרחי ישראל. פיגועי ההתאבדות של תקופת אוסלו הפכו לזיכרון כואב, כמו גם הנסיגות התכופות.
וכך, בלי הצהרות בומבסטיות, חלוקת ירושלים שהייתה במוקד מערכת הבחירות ירדה מסדר היום, וההתיישבות ביש"ע זכתה לעדנה. דוגמה לכך הייתה ייסוד שכונת הר חומה בירושלים, שכונה שהפלסטינים, השמאל והממשל האמריקני התנגדו לה, אך נתניהו עמד על כך שתוקם. אגב, הראשונים שהבינו שכללי המשחק השתנו היו הפלסטינים. הם קלטו מהר שבעל הבית החדש לא עומד דום לכל בקשה או דרישה שמגיעות מכיוונם. הפלסטינים גם נוהגים להצהיר שמבחינתם המנהיג הישראלי שהם הכי פחות מעדיפים, היה ועודנו בנימין נתניהו. הניסיון שלהם איתו הוכיח פגיעה באינטרסים שלהם.
הסיט את ההגה ימינה
אם נחזור לשני העקרונות שעליהם מתבססת משנתו המדינית של נתניהו – הצבת האינטרס המעשי מעל הכול; והימנעות ממהלכים מהפכניים והתעקשות על מדיניות הדרגתית ושקולה – ניתן לראות שבתבונה מדינית הוא הצליח לא רק לעצור את הסכמי אוסלו אלא גם להסיט את ההגה המדיני ימינה. וכל זה בשקט ומבלי לגרום למשברים מדיניים, עד לבחירות הבאות במאי 1999. לפי הסכמי אוסלו, 1999 הייתה השנה שבה הסכם הקבע היה אמור להיכנס לתוקף. משמעותו הייתה ברורה: הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. עם כניסתו של אהוד ברק ללשכת ראש הממשלה, הוא הבין שנתניהו הצליח בשלוש שנות שלטונו לא רק להקפיא את הסכמי אוסלו אלא גם לגנוז את הסכם הקבע. וכך, בפרק זמן של כאלף ימים, הצליח נתניהו להפוך את הסכם אוסלו – זה שאדריכליו זכו בפרס נובל, שהעולם הערבי תמך בו ושהקהילה הבינלאומית התלהבה ממנו – לנייר מת.
אם צריך אפוא להצביע על מהלך אחד שהוא ירושתו המשמעותית ביותר של נתניהו בסיום כהונתו הראשונה כראש ממשלה, ברור שזה הצלחתו למסמס את הסכם אוסלו מבלי להיגרר למשבר מדיני, ובמקביל להוריד את מפלס הטרור. אך למרות הצלחתו המדינית, פרדיגמת השמאל, שדגלה ב"שתי מדינות לשני עמים", ושאלת המדינה פלסטינית עדיין לא ירדו מסדר היום, לא בקרב רוב הציבור בישראל ולא בקהילה הבינלאומית. לכך ידאג נתניהו בקדנציות הבאות שלו, עשור מאוחר יותר.
גלעד כץ כיהן כקונסול הכללי של ישראל בדרום־מערב ארה"ב והיה יועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו
