אני זוכרת את זה כמו אתמול. הייתי באולפנה כשבעיצומו של דיון כיתתי השתיק אותי רב בית הספר בצורה כוחנית מול כולם. אני זוכרת את גל העלבון, את המאמץ לא להתפרק מולו בבכי, את התחושה שכוח הופעל כלפיי ואת ההשפלה ששטפה אותי. אני זוכרת את עצמי צועדת ברגל הביתה, הליכה של שעה בערך, כשהדמעות מרטיבות את לחיי ומשהו עמוק בתוכי רוצה ללכת פיזית נגד הרוח. כעסתי, רתחתי, דמיינתי איך למחרת בבוקר אני נועלת את נעלי הפלטפורמה הכי גבוהות שלי, אלו שאסורות באולפנה, ושמה על עצמי חולצה זוהרת בוהקת. זו לא הייתה מוטיבציה רציונלית. משהו בי זעק ואמר: "אותי הוא לא ישתיק, ממני הוא לא יתעלם".
בעולם מתוקן לא היה מצעד גאווה. בעולם מתוקן, "גאווה" הייתה מילה רעה, מידה רעה, כזאת שמנסים להיפטר ממנה, שלא נישאת על דגל. רבים בסביבתי מבטיחים לי ש"אם רק היה פחות מהגאווה הזו שלכם ומהדגלים האלו שלכם אז היה פחות אנטי סביבכם". לפעמים משהו בי מתגעגע לימים שזו הייתה אקסיומה שיכולתי להתמסר אליה: גאווה יוצרת התנגדות, הציבור הלהט"בי גאה, ולכן לא מקבלים להט"בים. אבל בשלוש השנים האחרונות כבר אין לי פריבילגיה כזאת.
בשלוש השנים האחרונות לקחתי על עצמי משימה: להשפיע על השיח הדתי בישראל בכל הקשור ליחס ללהט"בים. בשלוש השנים האלו אני שומעת באופן יומיומי את סיפורם של להט"בים דתיים – הדס, רפאל, שי או מיכה, לא משנה השם, ולא משנה מאיזה בית ספר ומאיזה יישוב. וכולם מספרים שבשנות הנעורים, גאווה לא הייתה שם. היו בלבול ופחד, היו מבוכה ובהלה, היו שאלות גדולות לבורא עולם והיו לא פעם מחשבות אובדניות. בארון לא הייתה גאווה. היה חשוך ועצוב ובודד ומסוכן, כמה מסוכן.
איש לא רוצה לצעוק. איש לא מעוניין לצעוד. אנחנו לא ממהרים לצאת, לבנות מעגלי שייכות, לצייר לעצמנו דגלים. כל אלו הם חלופה להשתייכות מוכרת, שאוימה, לעיתים נגזלה, לפעמים אבדה לחלוטין.
כשהחברים האהובים שלי צעדו אחר הצהריים בירושלים הם שרו "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", ו"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". מי שעבר לידם היה יכול לחשוד שמדובר בהכנסת ספר תורה או בפעולה בסניף בני עקיבא: מעגלים-מעגלים, שירים ועוד שירים, ובידורית אחת שהסתובבה בין הפעילים בחינניות מתנ"סית. באותו רגע הם הרגישו מחובקים, אהובים. הם הרגישו כקהילה, והם חשו גאווה.
הם התגאו בהתגברות על השנאה העצמית ובכך שהיום הם במקום טוב יותר, בריא יותר. הם התגאו בהתגברות על הפחד המבעית מפני היציאה מהארון מול ההורים, המורים, החברים והסבתא, במיוחד הסבתא. הם התגאו באמונה שליוותה אותם – האמונה בבורא עולם, באנשים, באהבה, האמונה שיהיה בסדר. הם התגאו בעצמם, בכיבוד הורים ובהתעקשות על המגזר. הם התגאו בכך שלא ויתרו, בסליחות שסלחו, בכאבים ששכחו, באהבות שלא תמיד התממשו, ובכך שהם כאן, שהם בחרו בחיים.
מצעד הגאווה הוא לא לכתחילה, הוא בדיעבד. הוא תשובה לחוסר קבלה. הוא התנגדות להשתקה, להדרה. הוא מענה עמוק לכמיהה לשייכות. הוא מחאה נגד חיים של בדידות. הוא התעקשות על חיי קהילה.
אם מצעד הגאווה מפריע לכם, דעו שזה תלוי רק בכם. ביום שלא נצטרך לצעוק, ביום שלא יהיה צורך להתבלט, ביום ששיעור הלהט"בים בקהילה שלכם יהיה זהה לשיעורם בציבור הכללי, ביום שהתמודדות דתית להט"בית תהיה עניין פרטי של בין אדם למקום, ביום שתפסיקו לדבר על "תופעות", ביום שלא תדונו בפטרונות על לתת או לא לתת לגיטימציה – ביום הזה לא יהיו עוד מצעדי גאווה. לא יהיה בהם צורך. לא תהיה בהם נחמה. נוכל שוב לומר שגאווה היא מידה רעה, ולחשוב איזו דרך נשאר לנו לעבור, כאנשים, כקהילות וכמגזר, כדי להיות באמת ובתמים קצת יותר ענווים.
מיכל ורדיגר היא מנכ"לית "שב"ל – שהכול ברא לכבודו", המקדמת שיח של סובלנות בציבור הדתי
