בסעודת החג, אהרון לא אכל עם כל החבר׳ה שלו בחדר האוכל. ואפילו שהנהלת הישיבה הזמינה לכבוד החג קייטרינג בשרי מיוחד, אהרון העדיף לאכול את מאכלי החג החלביים של אמא שלו אילנה. כמה שעות לפני כניסת החג הוא נסע הביתה ואמא שלו ארזה לו בחמגשיות כסופות שתי פרוסות נדיבות של לזניה, ופשטידת ברוקולי גבינות, וכמה בורקסים במילוי תרד, וצלוחית יפה של רביולי ואפילו סלט יווני בקופסת פלסטיק. וכמובן, אי אפשר בלי הבלינצ׳ס המיתולוגיים של אילנה, שרק בשבילם לא שווה היה לאכול בשר אף פעם בחיים. כי הטעם שלהם והמרקם שלהם וצורת הגלגול הייחודית שלהם – הכול הוא מעין עולם הבא ומי שטעם אותם יודע.
אהרון לקח את כל הטוב הארוז הזה וחיבק את אמא שלו ואמר לה שאין אמא כמוה בכל העולם כולו, והיא נתנה לו נשיקה חזקה בלחי ואמרה לו שהיא כל כך גאה בו, בבן התלמיד חכם שלה, שאין לו אפילו מושג כמה. ואז אהרון היה חוזר לישיבה באוטובוס האחרון ומחביא חלק מהאוכל במקרר וחלק מניח על הפלטה הייעודית בחדר האוכל, וככה אחרי התפילה של ערב החג הוא היה עורך לעצמו שולחן בפינת חדר האוכל ומתי בירנשטוק שגם היה מביא אוכל חלבי מהבית היה מצטרף אליו ושניהם היו מתפנקים ומכבדים זה את זה (למרות שאי אפשר היה כלל וכלל להשוות את האוכל של אילנה אמא של אהרון לאוכל החלבי של מתי בירנשטוק) ובסוף הארוחה הם היו מכינים לעצמם נס קפה חזק חזק ושותים אותו בניחותא לצד הבלינצ׳ס המיתולוגיים ועוגת הגבינה המימית של מתי.
וככה, בכוחות מחודשים ועם טעם מתוק בפה, הם היו נכנסים לבית המדרש ופותחים את הגמרות בבא בתרא שלהם ומתחילים לזמזם בניגון ערב את סוגיית ״אין אדם פורע תוך זמנו״ כי אהרון ומתי, חוץ מזה שהיו חולקים סעודה חלבית בליל שבועות, הם גם חברותא ותיקה ומוצלחת שנים רבות. וככה, תוך כמה דקות שניהם היו צוללים אל מעמקי ים התלמוד האינסופיים. בסביבות אחת וחצי בלילה מתי שאל את אהרון אם הוא רוצה לצאת לקפה וסיגריה ואהרון כמובן לא סירב ושניהם יצאו מבית המדרש והדליקו סיגריות מנר הנשמה שהיה טמון בתוך החור שבקיר הגבס של החדר של וולף והכינו לעצמם קפה שחור ויצאו אל מרפסת הישיבה להעלות עשן שבין לימוד ללימוד.
אבל אז, לפתע פתאום וללא כל התראה מוקדמת, חלפה ברחוב על פני מרפסת הישיבה חבורת בנות סמינר נחמדות. ואהרון ומתי ידעו שהן היו בנות סמינר כי ממש במקרה דסי, אחות של מתי, הייתה אחת מהן. ודסי נופפה למתי לשלום ועקצה אותו על זה שבמקום ללמוד הוא מתבטל במרפסת של הישיבה ומעשן, ומתי צחק ושאל את דסי לאן היא הולכת בשעה כזו באמצע הלילה ודסי אמרה לו, לאן יש ללכת בלילה כזה? לכותל! ומתי איחל לה הליכה נעימה ודסי וחברותיה התרחקו להן. ובכל הזמן הקצרצר הזה שבו מתי החליף כמה מילים עם דסי אחותו, חברותיה עמדו לידה דומם בביישנות אופיינית, ואהרון גם השפיל מבט ברגע הראשון אבל כדי לא להראות סגפני מדי הוא ניסה לשמור על טבעיות אפילו שאחת מחברותיה של דסי עצרה את נשימתו של אהרון כפשוטו והייתה בעיניו הבחורה הכי יפה וצדיקה ואצילית שהוא ראה אי פעם. ואהרון חיכה שהבנות יתקדמו ואז שאל את מתי, תגיד, אתה מכיר אותן? ומתי, שהיה נייסען ידוע, הסתכל על אהרון בחיוך ולא ענה לו ישירות על השאלה רק אמר, אתה מתכוון לזו שעמדה משמאל, נכון? זו עם השיער החום והז׳קט עם כפתורי הזהב? ואהרון הסמיק קצת ואמר, כן, איך אתה יודע? ומתי ענה עדיין בחיוך, נו פשיטא. למי תתכוון אם לא לחדווה יצחקי? ואהרון שתק רגע ארוך ואז אמר, טויב, שנחזור ללמוד? אבל מתי גירד בראש ואמר ספק לעצמו ספק לאהרון, אתה יודע מה, עכשיו כשאני חושב על זה, יש מצב שאתם ממש מתאימים אתה וחדווה יצחקי! ואהרון אמר, די נו. עזוב שטויות. והם נכנסו חזרה לבית המדרש ופתחו שוב את הגמרות וצללו שוב לסוגיה. בקצת פחות ריכוז ממקודם.
במוצאי החג מתי הרים טלפון לדסי אחותו ולקח ממנה את הפרטים המלאים של חדווה יצחקי. מה ההורים עושים, מי המחותנים שלהם, מה התחביבים של חדווה וכולי וכולי. ואז, אחרי שהוא רשם הכול, הוא העביר בחזרה את הפרטים המלאים של אהרון, ותאמינו או לא, אבל במהלך השבוע הבא בעזרת השם אהרון וחדווה יֵצאו לפגישה ראשונה. והסיפור הזה קרה באמת בליל שבועות האחרון והלוואי ויהיה לו סוף טוב.
