בבוקר שבועות השנה, לראשונה מזה לפחות עשור וחצי, התפללתי במניין המאוחר. לא ראיתי את השמש זורחת, לא נאבקתי בעיניים הנעצמות בזמן קריאת שמע וקריאת עשרת הדיברות, לא צנחתי מותש למיטה אחרי תפילת מוסף. זה לא היה מכוון.
ארבע שעות של תפילה
באחת עשרה השנים האחרונות הייתי בישיבה. הלו"ז של שבועות היה די קבוע, גם כבחור וגם כאברך וגם כשהייתי בצבא: לומדים כל הלילה, בכל שעה עגולה מוציאים בחדר האוכל מאפים, מזריקים קפה לווריד (מלבד עבדכם הנאמן שאף פעם לא אהב את המשקה השחור הזה). סביב עלות השחר מתחילים להתפלל, התפילה אורכת בערך ארבע שעות מקצה לקצה, כולל ריקודים נלהבים בהלל ובהוצאת ספר תורה, שנועדו להעיר את כולם לקראת מעמד קבלת התורה; למרבה הצער כעבור רגע מתחילים את "אקדמות", וחלק ניכר מהנוכחים נופלים שדודים אל מול הטקסט הארמי למתקדמים, אחרי לילה ללא שינה. השינוי היחיד שנרשם בשנים האלה היה בשנת הקורונה, לפני שלוש שנים, שבה העברנו את הלילה בקפסולה בעזרת נשים.
לקראת החג השנה – וגם בחצי הראשון של הלילה – היה ברור לי שעסקים כרגיל. אני כבר לא בישיבה, אבל שמעתי שבבית המדרש בשכונה לא יתקיימו שיעורים, ומי שרוצה יכול לבוא ללמוד שם, אז מה ההבדל. קבעתי לי שתי חברותות, הכנתי לעצמי תוכנית לשאר השעות, ומה כבר יכול להשתבש. ניסיתי לישון ערב החג, לא ממש נרדמתי, אבל בסדר, קטן עלי לילה בלי שינה.
עם פתיחת ליל שבועות אפילו התקיים אצלנו בבית לימוד לילדי הגן, שהגיעו אליו מספר מפתיע של קליינטים. משם עברתי לבית המדרש. סביב חצות סיימתי חברותא ראשונה, והחזרתי את השותף בן השש וחצי שלי הביתה, ישר למיטה. שבתי אל בית המדרש, פתחתי את הספרים והתחלתי ללמוד, או ליתר דיוק להיאבק בעפעפיים שלי שהתעקשו משום מה שהם ממש רוצים להיפגש אחד עם השני.
עברה שעה, עברו שעתיים, עברו מאפה גבינה אחד, קרואסון שוקולד וכמות בלתי ידועה של ענבים לבנים. קפה אני לא שותה, כאמור. הלימוד היה מאוד לא יעיל. ניסיתי פעם אחת להוריד את הראש על השולחן ולנמנם קצת – גם בישיבה התרתי לעצמי את ההקלה הזו – אבל אולי בגלל שהיו מסביב יותר מדי אנשים שאני לא מכיר, לא הצלחתי להירדם. והחברותא השני לא הגיע.
סביב 2:30 החלטתי שאין טעם להמשיך את המאבק הזה. במקום זה נלך על תוכנית חדשה: אני אעבור הביתה, אתיישב על הספה ואתחיל ללמוד שם. סביר להניח שאירדם, אבל זה לא נורא: אני אתעורר רענן יותר אחרי שעה-שעה וחצי, ואחזור לבית המדרש עד התפילה. יופי של תוכנית, נכון? עבדה מצוין. התיישבתי על הספה עם הלכות שבת, כעבור כמה דקות נרדמתי, ואני מאמין שאף קורא לא ייפול מהספה כשהוא ישמע שהתעוררתי בזריחה. כבר היה מאוחר מכדי להספיק את המניין המוקדם, עברתי אחר כבוד למיטה וקמתי כעבור שעתיים.
המניין המאוחר, אם תהיתם, לא היה ריק, אבל היה חוויה מעניינת למדי – בית הכנסת עוד היה נעול כשהגעתי, והמתנתי ברחוב עם כמה אנשים בני שישים ומעלה עד שהגיע הג'ינג'י עם המפתח. ממוצע הגילאים לא השתפר דרמטית, אף אחד לא ממש נראה כאילו הוא אחראי על משהו, ושני חזנים פשוט העלו את עצמם לפסוקי דזמרה ושחרית. רק לקראת הוצאת ספר תורה מישהו התחיל לעשות קולות של גבאי, והתפילה נראתה קצת יותר מסודרת.
למה זה קרה לי
זה כמובן לא נורא שישנתי. המנהג להיות ערים כל הלילה, כשמו כן הוא – מנהג. השמים לא נפלו עלי, וכל רב יגיד שעדיף לישון בלילה ולהתפלל שחרית בכוונה, מאשר לא ללמוד טוב בלילה ולקרוס לאורך התפילה. גם אין שום מצווה להתפלל דווקא במניין המרכזי של הקהילה. ובכל זאת, קשה לי להתעלם מהעובדה שבמשך 15 שנים כתלמיד ישיבה למדתי כל הלילה בשבועות, ובשנה הראשונה שאני כבר מחוץ לעולם הישיבות – נכשלתי במשימה הזו.
יותר מזה: לכאורה הסיפור הזה יכול היה להתרחש גם בישיבה – יכולתי לא להירדם בערב שבועות, לסחוב עייפות מצטברת שתפיל אותי סביב שתיים בלילה, לנסות ללמוד על ספה נוחה מדי, ובסוף למצוא את עצמי במניין המאוחר. ובכל זאת, זה אף פעם לא קרה. למה?
אפשר לענות תשובה טכנית – בישיבה הרגשתי יותר בבית, ולכן יכולתי להוריד את הראש על הסטנדר לחצי שעה ולהתרענן; מקסימום יכולתי לקפוץ לישון בפנימייה ולבקש מחבר שיוודא שאני מגיע לתפילה. אבל יש כאן כנראה משהו עמוק יותר. בחור ישיבה הוא חלק מעולם הלימוד, והוא מתאים את עצמו באופן הרבה יותר אוטומטי ללו"ז של כולם. כשאתה מחוץ לישיבה, בעל'בת בעברית צחה, אתה צריך לקבוע לעצמך את הלו"ז, וזה מאתגר יותר.
שבועות הזה היה תזכורת בשבילי לכך שאני כבר לא בישיבה ויש לזה מחירים – במקרה הזה מחיר קטן – ויש גם רווחים. אני היחיד שאחראי על עצמי, שקובע לעצמי את גבולות הגזרה ואת האופן שבו אני עובד את ה'. שיהיה לי בהצלחה.
