המגישה והדוגמנית גלית גוטמן האשימה בשבוע שעבר בתכנית הבוקר של קשת את החרדים, תוך שימוש בדימויים אנטישמיים קלאסיים: "הם מוצצים לנו את הדם. הם חולבים אותנו".
בשעה שגוטמן התנצלה, ו"קשת" גינתה את דבריה, ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, נשא דברים בהפגנה שנערכה במוצאי השבת נגד הרפורמה המשפטית, וצוטט באתר "הארץ" כמי שאמר שם: "הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים הם הג'יהאד היהודי, הם איום קיומי וודאי על מדינת ישראל".
בעוד דבריה של גוטמן מכוערים, דבריו של גילון מסוכנים.
הרי איום קיומי וודאי צריך להסיר. ומי כמוהו, שכיהן כראש השב"כ בתקופת רצח רבין, יודע שמילים קשות הופכות למעשים קשים, ושהסתה עלולה להסתיים ברצח. כל ביקורת היא לגיטימית במסגרת דיון על סדר העדיפות הלאומי, אבל המתקפה הפרועה נגד החרדים חרגה מזמן מגבולות הביקורת, והפכה להסתה. הסתה זו מבוססת על שליטה בסדר היום הציבורי, ועל הזנתו במיתוסים, המגובים בנתונים מוטעים ולעיתים שקריים ממש.
כך למשל סוגיית השוויון בנטל מתפרשת אך ורק דרך הפריזמה של שיעור המתגייסים ושל השתתפות בשוק העבודה. אבל מי אמר קבע שזו הדרך היחידה למדוד תרומה לחברה?
למה למשל אנו לא מודדים את שיעור מפעלי החסד ואת שיעור המתנדבים בחברה החרדית לעומת החברה הכללית? מי החליט שחשוב יותר להיות כתב במחנה מאשר מתנדב בזק"א, או לשרת בתפקיד פקידותי, לעומת חלוקת מזון לחולים בבתי החולים?
למה אנו לא מודדים את השוויון בנטל השמירה על קיימות כדור הארץ, בו מוביל הציבור החרדי, ומי אמר ששיעור הפריון וחיזוק אדני הרוח היהודית הם פחות חשובים מאשר זכיה באירוויזיון ובתחרויות ספורט? גם אחרי שהחלטנו על סדר היום, ישנם מיתוסים רבים המבוססים על דיסאינפורמציה ושקרים.
למשל, מובילי המחאה, מגובים בפוליטיקאים כמו לפיד, הזדעקו על 14 מיליארד ₪ שיעברו לציבור החרדי במסגרת הכספים הקואליציוניים. זהו אכן סכום עתק. הבעיה היחידה: מדובר בשקר. 14 מיליארד הם התקציב הקואליציוני כולו, ולאו דווקא החלק המיועד לחרדים.
דוגמא נוספת היא שיעור המשתתפים בשוק העבודה. כולנו יודעים שהחרדים לא עובדים. האמנם? ראשית, שיעור הנשים החרדיות העובדות זהה לשיעור הנשים העובדות באוכלוסייה הכללית; 81% חרדיות אל מול 83% באוכלוסייה הכללית. שיעור הגברים החרדים שעובדים עומד על 54% מקרב הגברים, לעומת 78.6% באוכלוסייה הכללית. כן, זה מראה שיש לאיפה להשתפר הן מבחינת שיעור התעסוקה לגברים, חלקיות המשרה ורף ההשתכרות, אבל מדובר בנתוני פתיחה מצוינים להמשך של בניה משותפת.
שקר חמור נוסף נוגע לשאלה את מי מודדים. מסתבר שהסקרים בודקים את האוכלוסייה החרדית מול האוכלוסייה הכללית. באוכלוסייה הכללית נכללים גם דתיים שאינם חרדים; חרד"לים, דתיים לאומיים, מסורתיים ובלתי משויכים. למרות המורכבות של הנתון, בסופו של דבר מה שמשודר לנו בתקשורת הוא "שהדתיים" לא עובדים, "שודדים את הקופה הציבורית" וכמובן, איך אפשר ללא קלאסיקה אנטישמית "מוצצים לנו את הדם".
אז את מי משרת השיח הנוכחי?
החברה הישראלית בנויה סביב "מרכז" מדומיין, אשכנזי, חילוני וליברלי, שמדמיין את עצמו כמרכז הכובד של החברה הישראלית, ולכן גם כמי שסדר העדיפויות שלו גובר על סדרי העדיפויות של יתר הקבוצות, ובכלל כמי שסדר העדיפות שלו הוא הוא סדר העדיפות הלאומי. כך למשל הגדיר "המרכז" את השוויון בנטל באמצעות פריזמה צרה של שיעור המתגייסים והשתתפות בשוק העבודה.
אבל כחלק מתהליך היסטורי ומבורך, של בניית החברה הישראלית, "המרכז" הישראלי זז, ומתחולל מאבק סביב סדר העדיפות הלאומי והבניית השיח. התהליך הזה ידרוש מכל השבטים להשתנות ולהתמקם מחדש על המפה הישראלית. לצד השינויים המבורכים המתרחשים בחברה החרדית, ונמצאים רק בראשיתם, צריך המגזר החילוני לשאול את עצמו, האם וכיצד הוא נושא בנטל?
האם ייתכן ששיעור הילדים היהודים החילונים שאינם יודעים להשלים את הפסוק "שמע ישראל" הולך וגדל בהתמדה? האם ייתכן שילד יהודי לא מכיר את התוכן של חג החנוכה, אבל חוגג כריסמס? אינו חוגג פורים, אבל מציין את הלאווין? האם ייתכן ילד יהודי שסיים את מערכת החינוך הממלכתית ומעולם לא שמע על פרשת השבוע, לא כל שכן קרא בה?
אם נוכל להסכים על כך שהדור הבא לא יוכל לשרוד כאן אם לא יוכל לשמר ביד אחת את החומר; המדע, הכלכלה והצבא, וביד השנייה את הרוח; הכרת והוקרת אוצרות הרוח היהודיים, אולי נוכל גם להסכים על לימודי ליבה למגזר החרדי, אבל גם על לימודי ליבה במגזר החילוני?
אמירותיהם של גוטמן וגילון, מעבר לכך שהן מבישות, מעכבות את התהליך המבורך של תזוזת המרכז הישראלי, ואיתו הקבוצות כולן, אל עבר סדר חדש. כאן בונים עם – אל תפריעו!
*הכותבת היא מומחית לניהול וממשל ועוסקת בבניית אתוס משותף בישראל
