בימים אלו עברו בדיוק שנתיים מאז מבצע "שומר החומות", ונדמה (ולא רק בגלל שסיימנו בימים אלו עוד סבב לחימה) שהמציאות האסטרטגית והביטחונית, לא השתנתה, ואולי אף נעשתה מורכבת יותר. במאמר זה אנסה לבחון את הישגי המבצע הצבאי (באשר ללקחי הפרעות, ראה מאמרי בנושא) באופן רטרוספקטיבי, תוך התייחסות ובחינת ההחלטות והמהלכים שקרו בזמן המבצע.
"מכת ברק" הייתה לב ליבה של תוכנית המבצע – היא לא השיגה את מטרתה. המאזן האסטרטגי של ישראל מול רצועת עזה מורכב, בעל הישגים צבאיים מרשימים מחד, אולם ללא תוצאות מדיניות מאידך. עזה ממשיכה לדמם ולהקיז את דמינו, את משאבינו ואת הקשב הלאומי של ישראל. עלינו לראות בלקחי המבצע הזדמנות לבחינת האסטרטגיה ותהליך קבלת ההחלטות הלאומי, יחד עם שינוי בתפיסת ההפעלה הצבאית. זאת במיוחד על רקע האתגרים המורכבים מול איראן וחיזבאללה.
הרקע למבצע
בפתיחת הדברים, חשוב לציין כי כאשר בוחנים ומנתחים סוגיות ביטחוניות או נושאי ביטחון לאומי, ראוי להזכיר כי לא ניתן לחשוף את כלל הפרטים, ובהזדמנות זו, יש להצר על הפירסומים הרבים (מדי, והמפורטים מדי) בתקשורת הכתובה ובתוכניות התחקיר, שחשפו מידע שעדיף היה שישאר חסוי. שנית, אני ממליץ לכל אוייבינו שלא לשגות, ולנסות "ללמוד" מסיכום מבצע כזה או אחר על כלל יכולותיה של מדינת ישראל, זו תהיה שגיאה חמורה בלנסות אותנו.
ומכאן לרקע לפתיחת המבצע. כחודשיים לפני המבצע התקיימו עימותים רבים בירושלים סביב סוגיות פינוי התושבים בשייח ג'ראח, עימותים בשער שכם, חודש רמדאן עמוס הסתה וחיכוכים, ואולטימטום של חמאס ביום ירושלים. כתגובה לאי ההיענות של ישראל לאולטימטום חמאס ירה מטח של רקטות לעבר ירושלים ועוטף עזה. צה"ל הגיב ותקף חזרה, ושוב "התגלגלנו" לסבב שלא רצינו, לא תיכננו, ולא יזמנו אלא נגררנו. זה הרקע הישיר למבצע, אך אני מציע לבחון את הרקע למבצע במסגרת ניתוח התהליכים אותם עברו חמאס ורצועת עזה מאז מבצע "צוק איתן", רק 8 שנים קודם. אז, חמאס ארגון מבודד מדינית וכלכלית, עובר שינוי לארגון שצבר לגיטימציה אזורית ומדינית באמצעות "צעדות השיבה", ומצליח להחזיר את הסוגייה העזתית (באמצעות נרטיב הסרת המצור) לסדר היום האזורי והבינ"ל. זאת במקביל לבניין כח כמעט ללא הפרעה, וצבירת נכסים צבאיים משמעותיים. המדיניות הישראלית בשנים הללו, שנקראה בשם "הסדרה", שם קוד להכנסת כסף קטארי מזומן לרצועה וחלוקתו באמצעות חמאס, הביאה לידי העלאת הביטחון העצמי של חמאס, ולהגברת תאבונו. בכך, שגתה ישראל במחשבה כי אם תיתן כסף הוא יקנה שקט זמני, וגם חמאס שגה בקריאת ההתנהלות הישראלית, בחושבו שזו תבליג גם על ירי לירושלים, בדיוק כפי שניסתה להבליג ול"שלם" עבור שקט מדומה שנתיים שחלפו בימי סבבי הלחימה וצעדות השיבה. במאמר זה לא אפרט את המדיניות הכללית ברצ"ע, וזו תפורט במאמר אחר.
במהלך המבצע נורו על ישראל למעלה מ 4300 רקטות ופצמ"רים, נהרגו 9 אזרחי ישראל וחייל אחד, 3 זרים נהרגו, וברצועת עזה נהרגו למעלה מ 200 איש, רובם המוחלט מחבלי חמאס וגא"פ, חלקם אזרחים שנהרגו מפגיעות רקטות עצמיות שנפלו ברצועה, ועוד מס' בלתי מעורבים.
הישגי המבצע, תוכנית "מכת ברק"
כפי שנכתב, המבצע נפתח כתגובה לירי הרקטות של חמאס לעבר ירושלים ביום ירושלים, וכן לעבר יישובי העוטף. במבצע זה, החמאס למעשה נלחם וניסה להפעיל את כלל היכולות שהוא צבר, בין השאר יכולות ימיות של "קומנדו ימי" שנתקף טרם הפעלתו, וכן השמדת כלי דמוי צוללת שנתקף בדרכו לאסדת "תמר". כטב"מים ורחפנים שיורטו ע"י חיל האויר, ירי נ"ט שסוכל ע"י כוחות צה"ל בגזרה (ירי נ"ט אחד פגע בג'יפ צה"לי ונהרג חייל), והיכולת הכי חשובה עליה בנה החמאס לשינוי המשוואה האסטרטגית והפתעת צה"ל- פשיטת כוחות נ'חבה לשטח ישראל באמצעות מנהרות, יכולת זו נפגעה ע"י ביצוע הגנה איכותית, ותקיפת פעילי הטרור (ב-2 נסיונות חצייה) תו"כ שהייתם במנהרות, ולמעשה הופסקו לחלוטין המשך הניסיונות לעשות שימוש בתווך התת קרקעי. אלו הפכו ל"מנהרות מוות" בזכות פעולת תקיפה ברגע הנכון ובמקום הנכון, אולם זה היה שיאה של עבודה ממושכת ומאומצת של מודיעין ייחודי של שב"כ וצה"ל (כוחות האוגדה בעזה), שימוש ביכולות טכנולוגיות רבות, סגירת מעגל מבצעי של תקיפה ע"י חיל האויר, ותהליך קבלת החלטות איכותי של המפקדים בזמן אמת. הנשק היחיד שהצליח להביא אפקט כלשהו עבור חמאס היה ירי הרקטות והמרגמות, והוא אכן שיבש את חיי האזרחים מת"א ודרומה, עצר טיסות בנתב"ג, וגרם להתפנות אלפי תושבי העוטף ושדרות מבתיהם. בנוסף, צה"ל, הצליח לפגוע בבכירי חמאס וארגון הגא"פ, לפגוע ביכולות ייצור ואיחסון נשק, וכן בפגיעה תשתיתית רחבה במערך המנהור ההגנתי של חמאס, כפי שהוא מכונה "המטרו" של עזה.
אז אם ההישגים היו כ"כ טובים, היכן הבעיה?
2 נקודות מרכזיות ראויות לתחקיר ולמידה מעמיקה להמשך:
- ההחלטה על תקיפת ה"מטרו" במסגרת תוכנית "מכת ברק".
- המענה החסר לנשק תלול המסלול (ירי הרקטות).
תוכנית "מכת ברק"- תוכנית זו הייתה ליבת התכנון המבצעי של המבצע. על תוכנית זו שקדו שנים טובי האנשים, אנשי מודיעין, מבצעים וחיל האויר, זאת בכדי שברגע המתאים, יוכל חיל האויר לתקוף בצורה רחבה אך מדויקת את מערך המנהרות של חמאס, כאשר מאות פעילי הטרור בתוכם. בכדי שזה יקרה, היה צורך לבצע תוכנית הונאה שלא בוצעה, (ואף לא תוכננה כראוי מהדרג המדיני ועד הדרג הצבאי), היה צורך להכניס כוחות קרקעיים לתוך הרצועה, ומשום חשש לפגיעה בכוחותינו, לא חצו הכוחות את קו המכשול (שהפך לקו "תודעתי" בל יעבור), ולמרות זאת, התקבלה החלטה בזמן אמת, החלטה משותפת של ראש הממשלה ושר הביטחון, יחד עם הרמטכ"ל, לתקוף את ה"מטרו", במחשבה שזה יביא בעצמו הישגים משמעותיים למבצע.
טענתי היא, שההחלטה לתקוף למרות שהמנהרות לא היו מאויישות, הייתה שגיאה אסטרטגית ממעלה ראשונה. בכיוון הפוך, זהו עניין הדומה (בקטן) להחלטה שלא לתקוף ב"מכה מקדימה" את צבאות ערב ערב מלחמת יום הכיפורים. תארו לעצמכם, תקיפה שבה היו נהרגים מאות מחבלי חמאס (כך תוכנן), זו הייתה מכה משמעותית וקשה, עדיין תחת היגיון של מבצע הרתעתי ולא הכרעתי לכיבוש/שליטה ברצועה, אבל בעל הישג משמעותי, שניתן להעריך שהיה מספק שקט למספר שנים טובות, ואולי מייצר אף שינוי מחשבתי ותודעתי אצל חמאס, ואף אצל שאר אויבינו הבוחנים בכל רגע את הישגי צה"ל בקרב. משהתקבלה ההחלטה, והתקיפה בוצעה בצורה מרשימה, אך ללא הישגים כמצופה, מדינת ישראל "שמטה קלף אסטרטגי", שייקח עוד שנים בכדי להשיג הזדמנות דומה לזו שהוחמצה.
מדוע זה קרה?
אין המדובר בחוכמה בדיעבד, ומבלי לפרט, כך הוצג לפני ותוך כדי ההחלטה. הסיבה העיקרית היא תהליך קבלת החלטות. ולמה הכוונה? כאשר אנו מדברים על תהליך קבלת החלטות איכותי וראוי, אנו מדברים על דיונים במסגרת הקבינט, שהוא הגוף המוסמך לקבלת החלטות לאומיות בנושאי חוץ וביטחון. מצופה לנהל בו דיונים מעמיקים, הכוללים בירור מקדים של תוכניות צה"ל, הגדרת תכלית אסטרטגית והישגים נדרשים למבצעים, דיון מעמיק בשאלות של "מכה מקדימה" יתרונותיה, ההזדמנויות שבה, והסיכונים שבכך. דיונים כאלו לא נעשים בד"כ, הקבינט ממצה את זמני הדיון בשעות רבות של הצגת תוכניות וסקירות צה"ל ומערכת הביטחון, ובאין זמן לבירור יסודי ודיונים מעמיקים הנדרשים מדרג מקבלי ההחלטות- הוא הדרג המדיני. לא אדרש לידע אישי, מספיק לקרוא את דוחות ועדת וינוגרד, דוח מבקר המדינה למבצע "צוק איתן", דוח המרמרה ועוד, בכדי לומר שהדברים לא ממש התקדמו והשתפרו במהותם (כן, השתפרנו בפרוצדורות, בניהול וסיכום דיון ע"י המל"ל, ועוד). כל זה לא התקיים טרם "שומר החומות" באופן המצופה, וזו התוצאה.
מדוע זה חשוב? זהו הלקח המרכזי בתהליך קבלת ההחלטות. בימים אלו עומדים לפנינו אתגרים רבים קשים ומהמורכבים שמדינת ישראל התמודדה איתם- איראן, חיזבאללה, ועוד. לא ניתן להסתפק בסקירות חד צדדיות של צה"ל לדרג המדיני, והבאה לדיון החלטות שכבר התקבלו בחדר ראש הממשלה, ובמקרה הטוב יחד עם שר הביטחון. נדרש לקיים תוכנית סדורה לדיונים מעמיקים ויסודיים הבוחנים חלופות (לא סתם שקף חלופות במצגת) מבוססות ומנותחות, דיונים מעמיקים במקרים ותגובות, ואף שמיעת דיעות ומומחים מחוץ למערכת, הכל בכדי לקיים בחינה שלמה ומלאה של כלל התחומים, שהמערכת לא תמיד לוקחת בחשבון. תהליך כזה בשגרה, ובחרום, יביא להחלטות איכותיות יותר, וככל הנראה טובות יותר (לא תמיד).
המענה החסר לנשק תלול המסלול– נשק הרקטות והטילים הוא נשקם של "העניים", והוא מנסה לפצות במשהו על האי סימטריה שבין הכח הרב של ישראל, לארגוני הטרור. במקרה של איראן- פיצוי ומענה לפער בחיל אויר איכותי היודע לתקוף בעומק. משכך, אוייבינו מתחמשים ביותר נשק, לטווח גדול יותר, ובדיוק טוב יותר. בתחרות הזו, הצליחה מדינת ישראל לקזז לא מעט מהישגי האיום ע"י מענה הגנתי משולב- פאסיבי של מיגון בתים בממ"ד, ומיגון אתרים רגישים, ובמתן מענה אקטיבי המשלב 3 שכבות הגנה אקטיבית בין מערכות שונות (חץ, קלע דוד וכיפת ברזל). בצד ההתקפי, צה"ל תוקף את כל שרשרת הייצור והשיגור. נכון, המענה ההגנתי וההתקפי הם מהטובים והמתקדמים שקיימים בעולם, אולם אין בו די.
מדינה הרוצה להאריך את תקופות השקט, לנטרל איומים אסטרטגיים ותוקפנות טרור מדי יום ושעה, היא חייבת להרתיע את אוייביה, ולהכריעם- לא (רק) באמצעות תימרון שחייב להיות כלי בסל הכלים, אלא באופן שיבטל כמעט לחלוטין את היכולת (כמעט) היחידה שלהם לפגוע בנו – היא התלול מסלול. תובנה זו טרם חילחלה לכדי החלטות ומעשה, וכבר שנים אנו משקיעים (אך לא מספיק), במענה שאינו מספק. בימים אלו אנו נמצאים לפני פריצת דרך אפשרית במענה, וזאת ע"י פיתוח הלייזר כנגד איומם המעופפים. השקעה משמעותית בראייה ארוכת שנים תביא לניטרול האיום, ולמתן הזדמנויות אסטרטגיות למדינת ישראל. הדיון על תקצוב התר"ש של צה"ל ובחינת מרכיבי ההשקעה שבה- הם שוב, מבחן מרכזי לדרג המדיני וליכולת שלו להשפיע על ביטחון ישראל, באמצעות החלטה על משאבים, ולא רק בהפעלת הכח.
