ברשימה הקודמת עמדנו על כך שהחסידות היא הממשיכה של הקבלה. כעת נראה כיצד אחד הרעיונות המהפכניים של קבלת האר"י הפך לוויכוח הגדול שבין החסידות למתנגדיה.
האר"י מחזיר אותנו לשלב שלפני הבריאה. כולנו מודעים לעיקרון שלפיו הבריאה הייתה יש מאין. אולם הקבלה איננה מקבלת טענה זו כפשוטה, לא הקבלה הקלאסית וגם לא הקבלה הלוריאנית. הקבלה הקלאסית שיחקה עם משמעות מילים אלו וטענה שלפני היות ה"יש" היה "אין". היש מיוצג על ידי ספירת חכמה, והאין היא ספירת כתר, הספירה העליונה ביותר. הייתי אומר שבקבלה ה"אין" הוא באופן פרדוקסלי הסופר־יש, משהו שהוא מעל היש.
אך האר"י שואל שאלה נוספת, הקשורה במושג שדרכו הוא מנסה לתת הבנה או פתח לדבר על הקב"ה. זהו מושג האינסוף, או אור האינסוף. לפני הבריאה יש מאין, היה צריך להופיע ה"אין". מדוע? מפני שקודם לבריאה, כל המציאות הייתה האלוהות האינסופית. וכאן מגיע הרעיון החשוב של הצמצום, דהיינו יצירת החלל הריק, שבתוכו נבראים העולמות. אולם בחלל הריק נשאר "רשימו", רושם, של מה שנמחק, כמו אדם המוחק את הלוח אך נשארה עדיין שארית של מה שהיה כתוב. הופעת החלל הריק קדמה לבריאת כל העולמות, אפילו העליונים ביותר.
כעת, אם לוקחים את התיאור הזה באופן הפשוט ביותר ומנסים להבינו, נוכל לומר שהוא מתאר את העובדה שהעולם נבנה בחלל ריק מהנוכחות האלוהית. לפי הסבר זה, תורת האר"י מתנגדת להבנה שהאלוהים ממלא את כל העולמות. גישה זו תהפוך לבסיס של השקפת המתנגדים לחסידות. המתנגדים תופסים את העולם כמי שבאמת נמצא בתוך חלל פנוי מהאלוהות. סביבו ישנה נוכחות אלוהית, אבל בתוך נוכחות זו נמצא חלל מסוים שבו יש כביכול חושך, ושם נמצא עולמנו. אמנם עדיין יהיה צריך להסביר את כל האמירות בקבלה על הנוכחות האלוהית בעולם, אך פירוש זה של עקרון הצמצום יוצר כיוון מסוים בהבנת העולם שאומץ על ידי ההתנגדות.
זהו חלק מוויכוח על קבלת האר"י, האם צריך להבין את מושג הצמצום כפשוטו, כלומר כתיאור של מציאות ריאלית, או רק באופן אלגורי. זוהי מחלוקת על המרחק של האל מהעולם, האם הוא רחוק או נוכח. החסידות טוענת שהצמצום אינו כפשוטו. האל נוכח בעולם אך באופן נסתר, והצמצום מתאר כיצד הוא מסתתר בעולם.
קולנוע או תיאטרון
הספר "נפש החיים", מאת ר' חיים מוולוז'ין, הוא אחד מחיבורי היסוד של ההתנגדות. את המודל שלו להבנת העולם הייתי מגדיר כ"העולם כקולנוע", בעוד שהמודל של החסידות הוא "העולם כתיאטרון". בתפיסה ה"מתנגדית", העולם הוא מציאות וירטואלית שאיננה ריאלית. מי שמקרין את הסרט נמצא מחוץ לעולם. בעולם הזה אין נוכחות אלוהית, פרט לדבר אחד והוא המכתב שאלוהים שלח לנו, קרי התורה. לעומת זאת, לפי החסידות העולם הוא תיאטרון. כפי שמאחורי השחקנים מסתתרות דמויות, כך מאחורי העולם מסתתר האלוהים. זו השקפה שונה לחלוטין. פירוש הדבר שלכאורה אפשר לפגוש את האלוהים גם בחיי היום־יום.
כאן נמצא הרעיון שהעולם האמיתי איננו כפי שאנו רואים אותו. אנו רואים את העולם מאחורי כיסוי ומסווה. אילו יכולנו לחשוף את ההסתרה הזאת, היינו רואים את העולם האמיתי ואז היו נעלמות כמה וכמה תופעות, אולי אפילו הרע והסבל. בהקשר זה יכולים אנו להבין את החוויה המיסטית העומדת במרכזה של החסידות כפריצה מעבר לאותו מסך והסתרה, ואפשרות לראות את העולם האמיתי.
זוהי הבנה אחת, אולם יש בחסידות גם כיוון אחר, ולפיו מפרשים את הכפילות בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר" בכך שיש בעולם הסתרה כפולה. דהיינו, יכול להיות שאי אפשר להסיר את המסווה, אבל עדיין אנו יכולים להבין שמה שמופיע בפנינו הוא מסווה והסתרה, שמאחוריה נמצאת אותה מציאות אחרת שאיננו יכולים להשיג.
המחלוקת בין החסידות להתנגדות בעניין הצמצום מפצלת את היהדות לשתי תוכניות חיים שונות. במרכז עולם המתנגדים עומד המרחב של "ד' אמות של הלכה". אמנם מרחב זה איננו סוגר אותנו באופן הרמטי, ועדיין יכולים להיות תחומי ידע חשובים אחרים, אולם עלינו לראות אותם רק כשלבים טכניים בסולם שיביאו אותנו לרמה יותר גבוהה, כביטויו של ר' אלחנן וסרמן: תורה לשמה, מדע שלא לשמו. כלומר, מי שלומד מדע לשמו הוא חוטא. אמנם קיים העיקרון של "בכל דרכיך דעהו", אך זאת בהתאם לגישתו של הגר"א, המפרש את הפסוק "כף אחת עשרה זהב": בלי הכף לא נוכל להביא את הזהב. כלומר, בלי הבנה של דקדוק ומתמטיקה לא נוכל להבין בעיות חשובות בתורה. זהו הסולם המביא אותנו למעלה.
בקוטב השני נמצא עולם החסידות. הם קוראים את "בכל דרכיך דעהו" כקידוש החומר וגילוי האלוהי המסתתר בעולם. בכל תחום בעולם קיימת דתיות. זה נכון לכל הפעילות האנושית בעולם הטבע והמדע, ולכך הוסיף הרב קוק גם את הבנת ההיסטוריה: השאיפה להחזיר את עם ישראל לבימת ההיסטוריה והפוליטיקה ולהקים ישות מדינית וחברתית.
להעלות את התאוות
בין לבין נמצאת שיטה אחרת – תורה עם דרך ארץ, הרואה את הידע הכללי כהכרח שאי אפשר בלעדיו. גישה זו נוטה יותר לצד של המתנגדים. אולם כאן נכנס הרש"ר הירש, שראה ב"דרך ארץ" יותר מכך. בעיניו, ספרי המדע וספרי ההיסטוריה הם השלמה מתבקשת לספר התורה. אולם עדיין אין זה מגיע לקידוש עולם החומר והחולין כפי שהבינה החסידות.
כך גם ביחס לרגשות והיצרים של האדם. לפי ההתנגדות, התאוות והמחשבות הזרות הן כמו טפילים שעלינו להיפטר מהם. אולם העמדה החסידית היא שכל העולם הפנימי של האדם, כולל היצר הרע והתאוות, הוא חלק חשוב מהאדם. יש בו אנרגיה שיכולה להביא אותנו הלאה. אותן תאוות אלו כוחות קדושים שנפלו וצריך להעלות אותן. האגואיזם, למשל, הוא המנוע להתקדמות של האדם. הוא עלול להביא אותו למקומות שליליים, אך גם להישגים רוחניים.
החסידות מדברת על ביטול היש, אולם בניגוד לגישות שקראו לביטול מוחלט של העצמי, כמו בבודהיזם, זהו ביטול העצמיות במשמעות אחרת. מתאים יותר לתאר זאת כטרנספורמציה של האדם, שדרכה אנו יכולים להפוך למשהו אחר, טוב יותר. אך כדי להגיע לכך, צריך לעבור קצת דרך ה"אין".
אנו מפרסמים את טוריו האחרונים של פרופ' רוזנברג, שנמסרו לדפוס לפני מותו
