השבוע זכינו לפרק נוסף בסאגה החביבה במיוחד על פוליטיקאים, בלי הבדלי דת, גזע ומין: מלחמות קרדיט. רשת הקמעונאות הבינלאומית קרפור פתחה בישראל 50 סניפים, ובהם היא מציעה למכירה מוצרים מהמותג הפרטי שלה כמו קפה, שוקולד, דגני בוקר ושמן זית. לפי ההבטחות, מחיריהם יהיו נמוכים בעשרות אחוזים לעומת המותגים המוכרים המובילים בישראל. ראש הממשלה נתניהו ושר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת אצו־רצו לגזור את הסרט על פתיחת החנות הראשונה, והבטיחו "בשורה ענקית של תחרות והורדת מחירים".
אבל היו גם מי שלא התלהבו מהצהרת נתניהו וברקת. שר האוצר לשעבר אביגדור ליברמן צייץ כי "נתניהו כרגיל כאחרון השקרנים רץ להשקת הסניף של קרפור וטוען שאלו הגיעו לישראל בעקבות המהלכים והרפורמות שעשה", בעוד שלמעשה, טען יו"ר ישראל ביתנו, קרפור הגיעה לארץ בעקבות רפורמות שהוא העביר כשר האוצר. ואילו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט הבהיר כי "כניסתה המבורכת של רשת קרפור לישראל התאפשרה בזכות שתי רפורמות דרמטיות שהעברנו בממשלה בראשותי", והוסיף עקיצה קלה לממשלות שקדמו לו (שבהן שימש בין השאר כשר הכלכלה): "לא ברור מדוע חיכו לזה כל כך הרבה שנים".
אלא שאם עסקינן בראש ממשלה הגוזר סרטים לא לו, לנתניהו קדם יאיר לפיד, שבספטמבר לקח קרדיט על כניסתה לתוקף של הרפורמה בתחום התקנים, אף שלא היה מעורב כלל ביצירתה. בהיותו שר החוץ גזר לפיד סרטים בפתיחת שגרירויות חדשות, שהיו גם הן פרי הסכמים שנחתמו בממשלה שקדמה לו.
אכן, קרפור לא הייתה יכולה להיכנס לישראל ללא רפורמת הייבוא, הקרויה גם "רפורמת קסיס", שכללה צעדי ענק להסרת חסמי הייבוא לישראל. עמלו עליה אביגדור ליברמן במשרד האוצר, אביר קארה במשרד ראש הממשלה, ואורנה ברביבאי במשרד הכלכלה והתעשייה. במסגרת הרפורמה, שאכן עברה בממשלת בנט־לפיד, הוחלט על השוואת תקינה בין ישראל לאירופה בנוגע לשורה של מוצרים, כך שכל מוצר שיש לו תקן אירופי יוכל להיות משווק בישראל ללא דרישה לתקן ישראלי ייחודי, המשמש בפועל כחסם ייבוא.
אבל אם כבר בודקים ברצינות את ההיסטוריה של הרפורמה הזאת, כדאי לדעת שבמשרד האוצר עבדו עליה לפחות שלוש שנים, תחת שני שרי אוצר שונים ושני ראשי ממשלה (אחד חליפי). היא הייתה תוצר של הפקת לקחים מ"רפורמת הקורנפלקס" מ־2016, שהקלה על ייבוא מוצרי מזון יבשים בכך שהוחלט להסתפק בהצהרת יבואן במקום לדרוש סדרת בדיקות מקדימות. רפורמת הקורנפלקס הייתה בעצמה אימוץ של מסקנות ועדת לנג מ־2013 על ידי שר האוצר דאז יאיר לפיד ושר הכלכלה דאז נפתלי בנט, שניהם תחת ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. הרבה קודם לכן, ב־2002, המליצה ועדת דויטש להקל בבדיקות התקינה של מוצרי ייבוא, בכפוף להגברת הפיקוח והאכיפה.
ובמילים אחרות: שום ממשלה איננה פועלת בחלל ריק ולא ממציאה את הגלגל. הרפורמה במכון התקנים, שהובילה ממשלת בנט־לפיד, הייתה המשך של הרפורמה שהתחיל בה משה כחלון. גם רשות הרגולציה, שהוקמה כארבעה שבועות לאחר כניסתו של בנט לתפקיד, לא באמת הייתה פרי עבודה של ממשלתו, אלא גזירת סרט על עבודה מקצועית שנמשכה שנתיים והסתיימה עוד לפני כינון ממשלת השינוי, ורק חיכתה לממשלת קבע שתחתום עליה. באותו אופן, אגב, חותם עכשיו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על תוכניות ורפורמות שאנשי המשרד עבדו עליהן בשנתיים האחרונות, תחת קודמו בתפקיד.
את המאבק ביוקר המחיה לא המציאה הממשלה הנוכחית ולא קודמתה, ולצערנו אף אחת מהן גם לא סיימה אותו. המהלך של ביטול מכסים על ייבוא מוצרים, אותו מס שמייקר את מחירו של כל מוצר המיובא לארץ, התחיל כבר בשנות התשעים; בהמשך ליברמן, בשבתו כשר האוצר, ביטל מאות רבות של מכסים במסגרת תוכנית "מכס אפס"; סמוטריץ' מחק אף הוא בחודשים האחרונים עוד כמה מאות מכסים כאלה – אבל לא תתפלאו לשמוע שבספר החוקים של מדינת ישראל נותרו עוד הרבה מאוד מכסים. מכון התקנים עדיין חוסם ייבוא, רשות הרגולציה עוד לא רשמה הישגים, ומרפורמת הייבוא הוחרגו עשרות מוצרים, בעיקר בתחום התמרוקים, החרגה שהביאה את שר האוצר לטעון בריאיון שערכנו עימו בשבוע שעבר ש"יותר מסובך להכניס לפה דאודורנט מפצצת אטום".
ממשלת בנט־לפיד זכתה להביא ליישום הרבה מאוד רפורמות שישבו על המדף במשך שלוש שנים של משבר פוליטי ושורה של ממשלות מעבר שלא יכלו (או לא רצו) להעביר תקציב. עכשיו הם נאבקים לקבל קרדיט על הדברים היפים והטובים שהם עשו אז, כשם שסמוטריץ' ונתניהו נאבקים לקבל קרדיט על הדברים הטובים שהם עושים עכשיו. פתיחת הכלכלה הישראלית לתחרות ולייבוא הולכת אחורה עוד לממשלת בגין, לתוכנית הייצוב של שמעון פרס, ולממשלת רבין השנייה. מאז ראשית שנות האלפיים מושלת בכיפה הגישה הליברלית שהוביל נתניהו כשר האוצר. ובכל זאת, בנוגע ליוקר המחיה החסמים כה רבים וגדולים, שממשלות באות והולכות והחסמים מצטמצמים באיטיות מרובה.
גם לאחר הגעתה של קרפור ארצה, חלק ניכר ממוצריה נשארו באירופה בשל קשיים באישורם מול הרשויות בארץ. הסיבות לכך מגוונות ובהן: תקנים ייחודיים לישראל שהוחרגו מרפורמת הייבוא, כמו אבקות כביסה וקפסולות למדיח; תוצרת טרייה, שהיא עדיין מקומית ברובה הגדול, כמו מוצרי בשר ועוף, חלב וגבינות, פירות וירקות; ודרישות ייחודיות שמשרד הבריאות מציב בתחום התמרוקים, ובהן סימון המוצרים והרכבם. הדרישות הללו מקשות על ייבוא המוצרים מאירופה כפי שהם, ושינוי אריזות המוצרים ותכולתם הוא עניין יקר ולעיתים קרובות בלתי אפשרי.
"יש הרבה חסמי ייבוא שמקשים על ייבוא מוצרים שיכלו להימכר פה במחירים זולים יותר", אומר לנו שי בן־אבי, סמנכ"ל סחר בקרפור ישראל. "יש מכסים על שורה של מוצרים כמו שמן זית, צ'יפס, רסק עגבניות. בכל עולם הפירות והירקות יש מכסים גבוהים שמייקרים את הסל הישראלי בצורה דרמטית. אננס למשל מוכרים פה בשלושים שקלים, אנחנו מוכרים ב־25 שקלים, אבל היה יכול להיות זול יותר. מסיבות של הגנת הצומח מבקשים מאיתנו להוריד את הכתר של האננס, וזה מוריד את התוקף שלו. אז אנחנו נאלצים להטיס אננסים ארצה במקום להביא באוניות, וזה מייקר את המחיר. אוכמניות אפשר להביא רק ממדינות בודדות לחודשים בודדים – מספרד לחודש בשנה ומדרום אמריקה לחודשיים. בכל העולם מייבאים בחורף פירות קיץ, אצלנו יש חסמים שמונעים את זה".
חסמים נוספים שבן־אבי מדבר עליהם הם אותם תקנים ייחודיים, אבל הוא מציין לטובה את הרפורמה בתקינה שביצעה הממשלה הקודמת ושהקלה על התהליך, ואת הרפורמה בייבוא תמרוקים שעשתה הממשלה הנוכחית באפריל האחרון. "בעבר נדרשנו להגיש למשרד הבריאות את כל תיק הייבוא, היינו מקבלים הערות, מתקנים, וזה היה תהליך ארוך עד לקבלת רישיון ייבוא למוצר. היום זה הרבה יותר פשוט – מקבלים אישור אוטומטי על בסיס הצהרה. חסם נוסף הוא דרישות הכשרות. יש לנו צוותים שפועלים בכל המפעלים בצרפת כדי שנוכל להתאים את המוצרים לשוק המסורתי והדתי, אבל לפעמים הדרישות האלה נתפסות כמוזרות בעיני המפעלים. קרפור היא רשת מספיק גדולה, וזה שכנע אותם להיענות".
למלחמות הקרדיט יש גם צד חיובי: משמח לראות שינוי כה מהותי בשיח הכלכלי בישראל, המביא לכך שפוליטיקאים מתווכחים מי שחרר יותר חסמים, מי פתח יותר שווקים לתחרות ומי הביא יותר ייבוא, ולא מי דאג ליותר תעשיות פרוטקציוניסטיות ומי מימן עוד סובסידיות על חשבון הציבור. בתחום הזה יש מספיק קרדיט לכולם, רק שימשיכו לעבוד בכיוון הנכון.
ריצה למרחקים ארוכים
באופן דומה התגלעה השבוע עוד סערה קטנה, סביב דו"ח שגרתי להפליא שיוצא מדי חודש ממשרד האוצר, תחת הכותרת המשמימה משהו: "אומדן ראשוני לביצוע תקציב, עודף/גירעון הממשלה ומימונו". במסגרת הדו"ח הזה, החשב הכללי מדווח מדי חודש על הכנסות המדינה והוצאותיה ועל מצבו של הגירעון הממשלתי. העיתונים הכלכליים מיהרו לצטט את המסמך כמעט כלשונו, ודיווחו כי בחודש אפריל ירדו הכנסות המדינה בהשוואה לתקופה המקבילה בשנה שעברה, והוצאות המדינה עלו. פוליטיקאים שונים מיהרו לרכוב על הדיווח הזה, דוגמת גדעון סער שצייץ כי "נתוני רשות המיסים בדבר הירידה בהכנסות המדינה ממסים לצד הזינוק בהוצאות מלמדים על הנזקים הכלכליים האדירים שהצליחה הממשלה לגרום תוך חודשים ספורים".
שר האוצר סמוטריץ' מיהר לשגר הודעה ובה התקומם על הדיווח העיתונאי בנושא וטען כי התקשורת מעוותת, מסלפת וממסגרת את הנתונים באופן שקרי. האמת במקרה הזה תלויה בפרשנות: ירידה בהכנסות המדינה אינה אומרת שההכנסות נמוכות או שאנחנו בדרך למשבר. במקרה שלפנינו, הכנסות המדינה בחודשים שחלפו מאז הקמת הממשלה הנוכחית, דווקא עולות במעט על התחזיות. אלא שבשנה שעברה נרשמו הכנסות גבוהות באופן חריג במיוחד, כתוצאה משני גורמים: גאות בענף ההייטק, ועלייה גדולה בהכנסות מנדל"ן בגלל העלייה הדרמטית במחירי הדיור. על הראשון הממשלה הקודמת לא באמת יכולה לקחת קרדיט, ועל השני לא כדאי לה. אם מחירי הדיור עלו ובעקבותיהם גם מיסי הנדל"ן, זו לא באמת סיבה לגאווה.
יש כאן לקח רחב יותר. ממשלת בנט־לפיד התהדרה בהישגים כלכליים של צמיחה גבוהה ועודף תקציבי, אבל אלה היו תוצר של תהליכים גלובליים ארוכי טווח. בין השאר, היציאה ממגפת הקורונה הביאה לשחרור ביקושים עולמיים ולעלייה מדהימה בביקוש להייטק הישראלי. אלה התנפצו בסופו של דבר לכדי אינפלציה ומשבר גלובלי בענף ההייטק, וגלי פיטורים פה בישראל. ממשלה שהתקיימה שנה וחצי לא יצרה מגמות שלא היו קיימות פה הרבה לפניה, וגם ההאטה שאנחנו רואים עכשיו היא לא באמת תוצר של ממשלה שעובדת ארבעה חודשים בלבד. צמיחה היא תמיד תהליך שהוא ארוך טווח הרבה יותר מימי חייה של ממשלה כזו או אחרת. במקרה הזה, לקיחת הקרדיט פחות מוצדקת.
