מכת הפתיחה האמנותית של מבצע מגן וחץ סגרה את החשבון עם ג'יהאד גנאם, האחראי לרצח טלי חטואל וארבע בנותיה ז"ל לפני תשע־עשרה שנים וכמה ימים. לצידו נהרגה אשתו, וואפא, שכנראה לא הוטרדה כל השנים מהדם הנקי ששפך בעלה וממעלליו הרצחניים הטריים, ובכל זאת נכללה ברשימת ה"בלתי מעורבים" וה"חפים מפשע" שכלי תקשורת אחדים הרכיבו למחרת החיסול המשולש בעזה.
הצורך האובססיבי הזה במירוק חטאים מדומים הוא עצמו כשל מוסרי. טייסי קרב שיישלחו שוב לנטרל פצצות מתקתקות כמו ג'יהאד גנאם עלולים להתמלא פקפוקים הרי אסון, כפי שכבר קרה בעבר. בשלהי ספטמבר 2003 פרסמו 27 טייסים עצומת סירוב "לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית". כשלושה חודשים אחר כך פורסמה בכנס הרצליה הצהרת ההתנתקות הראשונה של אריאל שרון.
גם למשאל המתפקדים בליכוד על ההתנתקות מלאו השבוע תשע־עשרה שנים ושבוע. טלי ז"ל, תושבת היישוב קטיף בגוש קטיף, הייתה בדרכה לאשקלון לצורך שכנוע מתפקדי הליכוד בעיר להצביע נגד, שעות אחדות לפני סגירת הקלפיות. "התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך", הבטיח שרון באיגרת חגיגית כחולה ששיגר למתפקדי הליכוד ערב המשאל, אגב בצמידות להודעה לבוחר. כזאת הייתה הדמוקרטיה נוסח שרון ונוסח חסידיו, שמזהירים אותנו היום מפני דיקטטורה. "רצועת עזה תהיה מפורזת מנשק שהימצאותו אינה תואמת את ההסכמים הקיימים בין הצדדים", הוא ירד לפרטים, והביע תקווה כי "הפלסטינים ישכילו לנצל את מהלך ההתנתקות על מנת לצאת ממעגל האלימות ולהשתלב מחדש בתהליך ההידברות".
מתיישבי גוש קטיף, ובהם טלי חטואל, כפרו באופטימיות השרונית הזו. הם הזהירו שהטרור לא יפחת אלא יגבר, וכמובן הסתייגו נמרצות מרעיון הקרבתם של יישובים עבריים על מזבח אשליות השקט. "אוהבים את שרון, מצביעים נגד", נכתב במנשרים ובדבקיות שהפיצו מבית לבית.
מתפקדי הליכוד אהבו את המתיישבים, וחוללו הפתעה פוליטית מרעישה. אבל שרון צפצף על התוצאות, ולקול תשואות התקשורת סילק את כל היהודים מגוש קטיף, ושלח דחפורים להרוס גם את בית משפחת חטואל. ב־18 השנים שחלפו בינתיים נורו לשטח ישראל מעזה קרוב ל־25 אלף רקטות ופצמ"רים. כמות הרקטות שהתפוצצה פה רק שלשום, יותר מ־400, עלתה בהרבה על סך הרקטות והפצמ"רים בכל 2004, השנה האחרונה שלפני ההתנתקות (וליתר דיוק, 281). מדינת ישראל הפכה לבת ערובה של מצב הרוח העזתי. יציאת צה"ל מגוש קטיף, מציר פילדלפי ומצפון הרצועה פגעה קשות בדרגות החופש הצבאיות שלה, בנוסף לפגיעה הקשה שהסכמי אוסלו כבר גרמו לה בעבר.
בניגוד להסכמי אוסלו, שהיו בעלי היגיון דמוגרפי מסוים, בהתנתקות לא היה שמץ היגיון, רק אשליה שעקירת יישובים יהודיים תעניק לנו רווחה ביטחונית ומדינית. מאז, מדי כמה חודשים, היא מתפוצצת לנו בפרצוף. חסידי ההתנתקות שונאים שמתנגדי ההתנתקות מזכירים אותה שוב ושוב, אך זו אינה תזכורת לצורכי הקנטה אלא לצורכי גמילה מרעיון הנסיגה וההיפרדות מחבלי מולדת שמשימת החזקתם ברשותנו קשה משהו.
השבוע שוב נאלצנו לפתוח מקלטים בגוש דן ולפנות תושבים מיישובי עוטף עזה, אירוע שלא היה כמותו כל עוד משפחת חטואל התגוררה ליד חאן־יונס. יותר מיממה הוחזקה מדינה שלמה במתח לקראת התגובה האפשרית של ארגון טרור מדרגה ג'. רבבות ילדים לא הלכו לבתי הספר והגנים. הבורסה נפלה. בפעם המי יודע כמה מאז 2005 הוכח שכאשר צה"ל שמר על מתיישבי גוש קטיף הוא בעיקר אבטח משם את תל־אביב, אשדוד, אשקלון ושדרות. בין מלחמת ששת הימים לאוסלו לא נורתה לשם מרצועת עזה רקטה אחת. 27 שנים חלפו בלי פצמ"ר אחד בנחל עוז. אומנם היו צרות רבות אחרות, אך יחסית לימינו צרות קטנות. עכשיו אפשר רק להתגעגע אליהן. צה"ל ושב"כ יכולים ללכוד בעוד מועד חוליית מחבלים שנערכת לירות רקטות מג'נין לעפולה, אך נבצר מהם למנוע ירי של מאות רקטות מרצועת עזה לשטח ישראל כאשר מחבל שובת רעב מת בכלא או לרגל צעדת דגלים בירושלים. בכל פעולת סיכול של מחבל בכיר גלומה סכנה של הידרדרות למערכה אזורית וגם להתקוממות של ערביי ישראל. טלי חטואל הבינה את זה כבר לפני תשע־עשרה שנה, מעריציו השמאלנים של שרון מתקשים להודות בכך עד עצם ימינו.
