כל השנה אנחנו חולמים להגיע ולהיות בקרבתה, לאורך כל החורף השאלה כמה היא גדלה זו שיחת היום, עשרות שירים נכתבו עליה ואליה ובהחלט אפשר להגיד שהיא המאמי הלאומית: הכינרת.
כדי להנגיש את חוויית הצפייה באגם האהוב מכל זווית אפשרית, איגוד ערים כינרת ורשות הכינרת השיקו את אוטובוס "סובב כינרת". מדובר באוטובוס חינמי שיוצא מספר פעמים ביום, בלו"ז שמשתנה בתקופות שונות בשנה ומפורט באתר מותאם. הקו עובר בין כל חופי הכינרת ומציע לנוסעים בו לרדת או לעלות בכל אחד מהחופים בדרך. הקו הכחול של הפרויקט יוצא מטבריה, נוסע לכיוון צמח, עובר דרך החופים המזרחיים ועולה עד צומת יהודייה, ומשם הוא חוזר לטבריה דרך החופים המערביים דוגמת חוקוק וגינוסר. הקו הירוק עושה את המסלול ההפוך.
בעקבות המלצה מחברים על נהגים אדיבים שמעלים בשמחה את הנוסעים ועל חוויה עם נוף מרהיב, ארזתי תיק עם ציפיות גבוהות והגעתי לחוף צמח. החיוך הגדול החל להתמוסס כשהבנתי שעליי לברר היכן התחנה שבה אני אמור לחכות. אך הסירו דאגה מליבכם, המוכרת בתחנת הדלק ידעה להפנות אותי למאבטח שידע להגיד לי שאולי יש מוכרת בחנות אחרת שיודעת היכן צריך להמתין. ובכן, כדאי שתקדימו את זמן ההגעה הצפוי של האוטובוס בכמה דקות לצורך הבירור הזה. וכעת, הכינו את עצמכם לחמשת השלבים הבאים:
1. הכחשה. אומנם השעות המופיעות באתר להגעת האוטובוס מדויקות להפליא, אך בינתיים עברו כבר חמש דקות מהשעה הנקובה, 17:26, זה לגמרי עוד יכול לקרות. עד שהנהג יגיע מתחילים להתגודד אנשים באזור התחנה. בחלוף עשר דקות עדיין לא עשיתי עניין מהאיחור. קורה, אפילו לאוטובוסים שאינם חינמיים. "יש לך אש?" מתקיף אותי תיכוניסט עם סנדלי צ'אקו וגופייה שמאפשרת חופש־יתר לבתי השחי שלו, ומגבילה את החופש של הסובבים. אני משיב בשלילה, וחמש דקות נוספות עוברות בלי שום סימנים לסובב או לכינרת.
2. זעם. "לא יכול להיות דבר כזה", ג'ינג'ית שממתינה בתחנה מתחילה למלמל לעצמה. "זה כבר 25 דקות איחור?" עונה לה מבוגרת אחרת בשאלה. "אני עולה לטבריה, שם בטוח יהיה למישהו אש", התיכוניסט בשלו. אני לא מהסס ומרים טלפון למספר המופיע באתר. "שירות רציף לציבור 24/7 מכל טלפון", כך מובטח שם. "לדיווחים על מפגעים, לבירור איזה חוף מומלץ או לעדכונים בנושא סובב כינרת". ההמתנה על הקו מורטת עצבים עוד יותר. אני נאזר בכל כוחותיי, אך אחרי 30 דקות – מתייאש ומנתק.
3. מיקוח. קהל ממתינים שאי אפשר להתעלם ממנו התקבץ זה מכבר, האוטובוס לא נראה באופק ונהגים של קווי אוטובוס רנדומליים החולפים בתחנה מתחילים לשמוע שאלות שלקוחות מחדר חקירות; "אתה מכיר אותו?", "ראית אותו בעבר?" וכדומה. "לא אני לא אתה, שלושה שקלים ואתה עושה לי סיבוב בכל החופים, איך?" מנסה התיכוניסט לנצל את שלושת השקלים שהשיג זה עתה מהאנשים בתחנה, בפנייה לנהג ברכב פרטי, ומקבל ממנו סירוב תקיף.
4. דיכאון. מחשבות קשות מתחילות לעבור בראשי. מי יודע כמה עוד אנשים חוו את הייסורים הללו. אילו אנשים ממתינים ממש עכשיו, בתחנות אחרות. הם מן הסתם הבטיחו לילד שלהם סיבוב בכינרת והוא כבר כמה חודשים מתכונן לפגישה הראשונה שלו עם האגם הגדול במדינה. חודשים של אימונים על שמות כל החופים עלולים לרדת לטמיון אחרי 45 דקות של המתנה, כשהנוף היחיד שהילד מסוגל לראות הוא עצי אקליפטוס ותו לא. אוי, איזה עולם אכזר.
5. השלמה. ובכן, הציוד כאן. הסנדוויצ'ים כבר ארוזים, מים יש בשפע, משקפי השמש על העיניים. והכינרת? גם היא ממש פה מאחורינו. לאחר שעה שלמה של המתנה נשמעת הכרזה אחת ששוברת את הדממה אפופת קולות הבכי ומפיחה תקווה באנשים. קריאה קטנה של הג'ינג'ית, שלפתע תוהה לעצמה בקול: "למה שלא נלך פשוט לחוף צמח?" היא שואלת. גבות מתחילות להתרומם. אנשים מביטים לצדדים כממתיקי סוד. צחקוק קל מפלח את האוויר. "כן", עונה לה הקשישה, "למה לא בעצם?". מחיאות כפיים מתחילות להישמע. "כל כך נכון!" הם צועקים לה, ויוצאים יחד בצעידה רגלית לעבר החוף.
