גל ההתייקרויות לא עוזב אותנו. ניסיונותיו של שר האוצר לבלום השבוע את עליית מחירי הדלק ומוצרי החלב, הצליחו באופן חלקי ומאוד זמני. אם האינפלציה תמשיך לעלות, ההתמודדות של הממשלה תהיה עוד יותר קשה. השנה הכואבת של משקי הבית מבחינת עליות המחירים, היא שנה נפלאה בעבור חברות לא מעטות שהרווחיות שלהן הלכה ועלתה בשנים האחרונות על רקע עיוותי שוק שלא טופלו, בתוספת חמדנות לא קטנה.
לפני כחודש פורסמו בתקשורת התבטאויות של מנהלים בכירים במשק נגד הרפורמה לחיזוק הדמוקרטיה בישראל. במסגרת קבוצת ווטסאפ פרטית בשם "הפורום הכלכלי", השמיעו הבכירים אמירות קשות ובוטות כלפי הממשלה. בין השאר, על פי הפרסומים, בעלי קבוצת פוקס הראל ויזל שיבח את גילויי הסרבנות של הטייסים; דוד פתאל, בעלי רשת מלונות פתאל, דיבר על "חוקים של שחיתות וגניבה"; וגיל אגמון, מנכ"ל קבוצת דלק רכב, "מעולם לא התבייש כך בממשלת ישראל".
מנהלי הבנקים והחברות הגדולות בוחרים בצד "הנכון" בכל הקשור לרפורמה המשפטית, התקשורת כבר תרכך את הביקורת עליהם
הדיון בקבוצה עסק גם ביוקר המחיה ובטענה שהממשלה לא עושה דבר בנושא, כאשר חלק מהמשתתפים הזכירו את הצורך לטפל בהתייקרות המשכנתא ובזינוק בעלות המחיה. בין המתבטאים בחריפות היו גם מנהלי בנק הפועלים ודיסקונט.
מי שרוצה להבין למה נהיה יקר פה בישראל, עשוי לקבל תשובות אצל אותם מנכ"לים מדושני עונג הזועקים מרה. הבנקים, למשל, רשמו את השנה הרווחית ביותר בתולדותיהם, עם 24 מיליארד שקל, וגביית עמלות של יותר מ־13 מיליארד שקל. התייקרות המשכנתא עושה להם רק טוב, ואם אפשר לחבוט בנו גם בעזרת עמלות שמנות – למה לא. אבל הצביעות של ראשי הבנקים שקופה למדי. הרבה יותר מעניין לבחון את אותם מנהלים שלא מקבלים הד תקשורתי נרחב, ואת החברות שבניהולם.
אחד הכוכבים שבלט בהתבטאויותיו הקיצוניות בפורום הוא גיל אגמון, מנכ"ל קבוצת דלק רכב, שהיא היבואנית של רכבי מאזדה, פורד, ב־מ־וו ועוד. ממש לאחרונה פרסמה החברה את הדו"חות הכספיים שלה לשנת 2022. נתוני החברה מגלים שהרווח שלה ממכירת מכוניות זינק בשנה האחרונה ב־57%, והסתכם ב־1.2 מיליארד שקל. יבואני הרכב ניצלו את המחסור ברכבים בעקבות הקורונה כדי להעלות מחירים. המגמה המשיכה מאז, תוך שהם גורפים רווח מטורף.
כמה זה מטורף? בענף מרבים לדבר על רווח של 25%. מאזדה חדשה, למשל, עולה על פי המחירון כ־150 אלף שקל. 25% רווח הם 37,500 שקל לכל רכב. מטורף בהחלט, אבל מסתבר שזה אפילו לא קרוב לרווח בפועל. אם נוריד מהחשבון את המיסוי היקר (כ־50% מסכום הרכב), זה אומר שמחיר הרכב הוא כ־75 אלף שקל. 37,500 שקל הם 50% רווח ולא 25%. למעשה, מנתוני הדו"ח עולה שהרווח הממוצע למכונית נושק ל־50 אלף שקל. זה כולל את כל סוגי המכוניות שהחברה מוכרת, חלקן יקרות יותר, אבל יש גם כאלה שפחות. חלקה של מאזדה 3 הפופולרית דומיננטי יותר, כך שאפשר לנחש שהרווח מטורף הרבה יותר ומגיע גם ל־60%.
יבואנים בתחומים אחרים, עם רווח תפעולי של אחוזים בודדים, חטפו בתקשורת ביקורות רבות ודרישות נחרצות "לטפל בהם", אבל אף אחד מהם לא מתקרב לרמת הרווחיות הבלתי נתפסת שהצגנו. אגב, דלק רכב היא אולי דוגמה קיצונית, אבל היא לא לבד. קרטל יבואני הרכב עושה זאת בגדול, והוא גם מפעיל לובי חזק בכנסת כדי לשמור על האינטרסים שלו.
דו"ח מבקר המדינה שפורסם לפני שנה מתח ביקורת קשה על כך ששוק הרכב לא נפתח לתחרות, על הריכוזיות בענף (ארבעה יבואנים גדולים מחזיקים בנתח שוק של 96%), ועל כישלון הרפורמה לייבוא מקביל. אזרחי ישראל משלמים על אי התחרות הזו קרוב למיליארד וחצי שקל, "רווח עודף" המגיע לכיסם של היבואנים. הקרטל הזה לא מסתיים רק בייבוא רכבים; יש להם יד ורגל גם בחלפים ומוסכים, והשפעות על שוק הליסינג.
אז כאשר אגמון וחבריו "מתביישים" במה שקורה וזועקים על יוקר המחיה, כדאי שיסתכלו במראה.
כי הם יכולים
כוכב נוסף מהפורום הלוהט של אנשי העסקים שדורשים בשלומם וטובתם של צרכני ישראל, הוא דוד פתאל, הבעלים של רשת מלונות פתאל. גם הצצה לנתונים שלה מספקת תמונה מעניינת. מתחילת 2022 ועד הרבעון השלישי של אותה שנה, ההכנסה היומית הממוצעת מחדר במלונות הרשת עמדה על לא פחות מ־1,146 שקל. מדובר בעלייה של 15% ביחס לשנת 2019.
המחיר היקר מקומם כפליים כשמשווים אותו להכנסות הרשת בחו"ל. פתאל מנהלת עוד 150 מלונות מעבר לים, רובם המוחלט באירופה. מהנתונים עולה כי באותה תקופה חדר באירופה הניב לה הכנסה יומית של 140 יורו, ובעברית: כ־500 שקל (נכון למועד פרסום הנתונים). כלומר, חדר של פתאל בישראל יקר בכ־130% יותר בהשוואה לחדר של הרשת באירופה.
פתאל רשמה בשנת 2022 הכנסות של 5.5 מיליארד שקל, והיא צופה הכנסות של 7.5 מיליארד בשנה הנוכחית. התחזית האופטימית שלה נראית פסימית מאוד עבור הצרכן הישראלי. אם המחירים הנוכחיים לא מספיק יקרים, דוד פתאל העריך לאחרונה כי הנופש במלונות בישראל צפוי להתייקר עוד בשנה הקרובה: "בשנתיים וחצי האחרונות כמעט לא בנו בתי מלון חדשים בישראל ובעולם. זה מאפשר לנו להעלות מחירים בכל מקום שבו אנחנו פועלים, פשוט משום שההיצע קטן והביקוש רק הולך וגדל". כן, הוא יעלה לנו את המחיר עוד, כי הוא יכול.
והנה עוד אנקדוטה מעניינת על פתאל. מדובר בחברה ציבורית הנסחרת בבורסה ומוחזקת בחלקה על ידי הציבור. העובדה הזו לא מנעה מדוד פתאל לכנס בתחילת השנה את בעלי המניות ולדרוש העלאה בתגמול על שנת 2023 לשלושת בניו המועסקים בחברה, כך שהעלות הכוללת של העסקתם תסתכם בכ־5.8 מיליון שקל, זאת בנוסף לדרישת התגמול עבורו, שמתקרבת ל־10 מיליון שקל. אם אפשר, למה לא. כאמור, זהו קומץ דוגמאות. אגמון, פתאל, מנהלי הבנקים וחבריהם ימשיכו לחגוג על חשבון הצרכנים הנאנקים תחת הנטל, וילמדו אותנו דרך הכיס על יוקר המחיה.
כשרוב כלי התקשורת, האקדמיה ומובילי דעת הקהל מגויסים למלחמה ברפורמה, מנהלי החברות הללו בוחרים בצד "הנכון". חלקם ניצלו את מעמדם וקשריהם כדי לייצר תבהלת שווא ולהקפיץ את הדולר – עוד קיסם לאינפלציה הבוערת. הכול ובלבד שהתקשורת תלטף אותם, תתעלם מעיוותי השוק והחמדנות ותרכך את הביקורת עליהם. מולם אין מי שיצעק "בושה".
לממשלת ישראל יש עוד סיכוי להציל מעט מכבודה, ובעיקר למלא את תפקידה לטובת האזרחים: לבצע צעדים אמיצים מול מחוללי ההתייקרויות והחברות שלא יודעים שובע.
