את המחאות בעד ונגד הרפורמה המשפטית נהוג להציג כשיאו של שסע חברתי פנים-יהודי הנוגע למהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תוך עיסוק אינסופי בשאלה למי מהמונחים משקל. ואולם, על פי כל סקרי דעת הקהל, ישנו קונצנזוס פנים יהודי רחב לגבי רוב הנושאים שעל הפרק, מלבד כמובן בקצוות הפוליטיים. לאחר שקרבות הפנים יירגעו, במהרה בימינו, ניוותר עם האתגר היותר משמעותי והוא יחסי הרוב היהודי עם המיעוט הערבי גם לאור גל הטרור הפלילי השוטף את המגזר הערבי.
ניתן לציין שתי מגמות סותרות בקרב הציבור הערבי: מצד אחד רצון להשתלבות כלכלית-חברתית משמעותית ואף בולטות ניכרת לעין בתחומי עיסוק מסוימים. מצד שני היותם של חלקים בחברה הערבית, מחוללי הפשיעה הפלילית העיקרית כיום. בנוסף, יש לזכור את אירועי "שומר חומות" ואת התייחסות המדינה אליהם כקדימון צופה פני עתיד בתרחיש של עימות רב זירתי. כל אלו מחייבים הסתכלות רחבה יותר הקושרת בין המופע הפלילי החריג בהיקפו לבין תהליך ההקצנה הפוליטי ארוך השנים של המנהיגות הערבית (למעט מנסור עבאס).
לו היו הפוליטיקאים הערביים הלאומנים בעלי יושרה אינטלקטואלית מינימאלית, גם הם היו נאלצים להודות כי תופעות הפשיעה והרצח בחברה הערבית, מתודלקות לא מעט בשל מאמציהם לפרק את מדינת היהודים מנכסיה ההיסטוריים- זהותיים תוך החלשתם המתמדת של זרועותיה השלטוניות השונות.
יחסי המדינה עם המיעוט הערבי ידעו רגעי משבר: ימי הממשל הצבאי, יום האדמה, מהומות אוקטובר 2000, ואירועי שומר חומות. מאידך, הסכמי השלום עליהם חתמה ישראל עם שכנותיה, חידדו אצל המנהיגות הערבית את חוסר התכלית במאבק מזויין נגד ישראל. מן הצד השני, זה מדגיש את הצורך אצל המנהיגות הערבית בשלילת קיומה של ישראל כמדינת לאום יהודית, תוך הצבת דרישה להפיכתה למדינת כל אזרחיה, גם בהינתן שתוקם מדינה פלסטינית עצמאית בין הים לירדן.
למרבה הצער, טרמינולוגיית שלילת ההכרה ביהודים גם כלאום בעל זכות להגדרה עצמית וטרטוריה משלו, הפכה זה מכבר ללגיטימית גם בחוגי השמאל הישראלי. לצערנו, הדעה הזו מובעת מעל כל בימה תקשורתית פוליטית ואקדמית באופן מתריס ובוטה תוך קבלת מעטפת אקדמית רחבה מארגוני ה-NGO הרבים הפעילים בישראל. משכך, לא ייפלא כי כל חובש כיפה בעיר מעורבת מתויג כמתנחל פשיסט וכגזלן, כל ניסיון לאכיפת חוק באוטונומיה הפלילית בערים הערביות מוצג ככזה שנובע מגזענות ועליונות יהודית, וכל ניסיון חקיקה שנועד לתת כלים למשטרה להתמודדות מול תופעת האלימות הברוטלית זוכה לגינויים ולהשתלחויות.
באותה הנשימה, ולמרבה החוצפה, מואשמת המשטרה תדיר באוזלת יד מכוונת בהדברת הפשיעה במגזר הערבי. "הם יודעים" היכן נמצא הנשק, יסבירו לכם עודה, טיבי, וחבריהם תחת כל מיקרופון, בעודם ממשיכים בו בעת להקטין לגחך ולתקוף ללא הרף את המשטרה.
מאירועי אוקטובר 2000, דרך האינתיפאדה השנייה וכלה במלחמת לבנון ב-2006, נרקם תהליך ההבשלה האידיאולוגי של המנהיגות הפוליטית והאינטלקטואלית של ערביי ישראל בדרך להתנתקות והתנכרות למוסדות המדינה. במהלך מלחמת לבנון ארגון החיזבאללה זכה לאהדה לא מוסתרת, וזאת כהמשך לתופעה ארוכת שנים של התמכרות הפוליטיקאים הערביים לרצחניים שבדיקטטורים הערביים (סדאם חוסיין, אסד, קדאפי, ערפאת ועוד), וכן לטרוריסטים ורוצחי אזרחים המתוארים ללא מורא כשהידים. שיא התהליך היה פרסומם ב-2006 של "מסמכי החזון" שנכתבו ע"י וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, המהווה את הבסיס לאג'נדה הפוליטית של המגזר.
המסמך המכונן הנ"ל מציג בחדות את ישראל כישות קולוניאליסטית חסרת שורשים באזור, דמוקרטית כמובן רק כלפי אזרחיה היהודים, אשר עליה בלבד מוטלת אשמת גירושו של העם הפלסטיני "הילידי". ישראל, על פי מחברי החזון, חייבת להפוך לדמוקרטיה הסדרית בה תוכר זכותם של הפלסטינים אזרחי ישראל להיחשב כקבוצה לאומית מובחנת בעלת אוטונומיה מוחלטת לניהול אורחות חייה ושאיפותיה הלאומיות תוך עיקור מושכל ושיטתי של כל סממן לאומי יהודי מהמסגרת המדינית הנוכחית וביטול הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית.
מנהיגי הציבור הערבי, כדרכם, עושים ככל יכולתם להטיל את האשם במופעי האלימות במגזר הערבי על החברה הישראלית הגזענית בשל קיפוחה של החברה הערבית מזה שנים. אינני טוען כי המדינה לא צריכה לשפר את רמת השירותים וההשקעות במגזר הערבי, ואכן כל ממשלות ישראל בשנים האחרונות הפנו תקציבי ענק לצמצום הפערים, ואולם, השוואה מול המגזר השני בישראל המוגדר כחלש ועני – החברה החרדית, המאופיינת כמעט באפס פשיעה, מפריך את הטיעון הנ"ל מכל וכל. אין מדובר בגזרת גורל.
הפשיעה במגזר כוללת מאפיינים שונים ומגוונים: רצח בתוך המשפחה, עבריינות במרחב הציבורי הכוללת נהיגה פרועה בכבישים והתפרעויות בבתי חולים ובאולמות המשפט, אחזקת כלי נשק וסחר באמל"ח ובסמים, הברחות נשק, פשיעה כלכלית והשתלטות על רשויות מקומיות, ערביי ישראל מהווים כחמישית מאוכלוסיית ישראל אך בכל הסגמנטים הללו הם מעורבים בשיעורים שבין 60-90 אחוזים. שיטוט ברשתות החברתיות בערבית מעלה מיד אינספור סרטונים של עבריינים כבדים ותומכיהם ללא כל חשש.
בספר "הדור הזקוף", שפורסם לפני למעלה מ-20 שנה, טבעו המחברים דני רבינוביץ וח'אולה אבו בקר את הביטוי "הדור הזקוף" כמאפיין בני הדור השלישי ל"נכבה". במציאות הכאוטית הנוכחית, יצרו האינטליגנציה והמנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל את בני הדור הרביעי-חמישי שניתן לכנותו בחלקו כ"דור החצוף", זה המזלזל במדינה, בז לסמליה וחסר כל פחד מזרועות האכיפה שלה.
מבלי לגעת כרגע בסוגיית אי השוויון בשרות, ברור כי שילוב המגזר בחיים הכלכליים והפוליטיים, כמו גם סגירת פערים בהשקעות המדינה בישובים הערביים, הוא הכרח מחויב המציאות שמהווה אינטרס חיוני לשני הצדדים. אוכלוסיית צעירי המגזר מאופיינת גם באקדמיזציה ובשאפתנות רבה, ובכוחם לתרום רבות לשיפור החיים במגזר וכן ליחסים עם הרוב היהודי.
ואולם, הא בהא תליא: עד שלא יתרחש שינוי מהותי בהנהגה הפוליטית והדתית של ערביי ישראל וייגרסו מסמכים רעילים כמו "מסמכי החזון", וכל עוד זו לא תחדל מלנסות לפגוע בכל כוחה במדינה על מוסדותיה סמליה ורשויותיה השונות, לא יתרחש שינוי מהותי. אין כל ספק כי הקמת משמר לאומי והחרפת הענישה עשויים לצמצם זמנית את גל הטרור הפלילי בו אנו מצויים, אך בהעדרו של שינוי פוליטי פנים ערבי מטלטל, סיכוי רב כי נראה בעתיד החרפה נוספת בתופעה, ואף את זליגתה בהיקף נרחב ביותר גם לתחום הלאומני.
