תמונה של זקנה, לצווארה מוצמד סינר ומתחת לסנטרה מגש אוכל. שיירי פסטה נוזלים לה מכל עבר, רוטב אדום מכסה את פניה ומעל התיעוד מופיעה שורה עם סמיילי מחייך – "סבתא נחמה, פסטה על פלסטיק, יולי 2018".
לא נתקלתי בתמונה כזאת. אבל שערו בנפשכם שמישהו היה מעלה אותה בשם ההומור. יותר מזה – דמיינו שבעוד ארבעים שנה כוכבי התמונה יהיו אנחנו, זקנים קמוטים וחסרי אונים, ועל הבדיחה יהיו חתומים ילדינו, אלה שכולנו הסתלבטנו עליהם השבוע כשהיום האחרון בחודש יוני פינה את מקומו לחופש הגדול.
נסו לדמיין אותם צוחקים על כיסא הגלגלים שלכם, על השיניים התותבות, על הטיטול שנמאס להם להחליף לכם, על כמה שהם מחכים שתתנדפו להם מהעיניים ותיתנו להם קצת שקט (ועדיף גם ירושה נאה).
זה קשה, אני יודעת. אנחנו לא חושבים על תסריט כזה. החוק הלא כתוב בעניין הלגיטימציה של ההומור הפך כבר מזמן לסוג של הסכם חד־צדדי בינינו לבין צאצאינו. רק להורים מותר לצחוק על ילדים ולצלם אותם בלא ידיעתם.
אנחנו חמושים בהסבר מנומק – ההורות קשה מדי ללא הומור. הרי גם ככה סחבנו אותם תשעה חודשים ובגללם יש לנו אכבר משכנתה, אז תנו לנו לפחות להתבכיין על כמה קשה לגדל אותם ולהפוך את העניין לדבר הכי מגניב ומתקבל שיש. כמה מגניב? הביטו סביבכם – כמעט כל הקומיקאים בני ימינו מבססים את החומרים שלהם על גידול ילדים. אדיר מילר גרף עליהם קופון של שתי עונות ועשרות קטעי סטנד־אפ, כותבי טורים ממלאים בהם דפים מדי שבוע, דפי פייסבוק דוגמת "אבא פגום" ו"ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם" הפכו לפופולריים יותר מעמודי חדשות וכל מי שרוצה להפוך לאושיית רשת מכיר עיקרון אחד פשוט – צחק על ילדיך וזכה בתהילת עולם.
לפני כמה חודשים נתקלתי בסרטון מתיחה של אב שנכנס לשירותים, מרח שוקולד על ידו ונתן לבתו לגעת בה כשהיא צורחת מגועל. בעמוד של "סטטוסים מצייצים" העלו השבוע וידאו של ילד קבור מתחת לחול ששואל את אביו "מתי אתה משחרר אותי?" ותשובתו הייתה: "בראשון לספטמבר".
לא אתחסד. חלק גדול מהסרטונים האלה מצחיקים אותי מאוד, וגם אני לפעמים חוטאת בדאחקות על חשבון ילדיי. אני לא כותבת את הדברים כמטיפה בשער אלא מתוך מחשבות שמתעוררות בי מפעם לפעם, בייחוד בעונה הזאת של השנה, כשהפיד כולו מתמלא בנהי ונראה כמו פארודיה שלמה על הורות.
אני מבינה את הצורך שלנו להתפרק ביחד. לשחרר את הלחצים ולהרגיש שאנחנו לא היחידים שעצבניים ועייפים וצרת רבים היא תמיד נחמה. אבל בסוף צריך לזכור שיש בסיפור הזה ילדים. עם איזה מסר הם גדלים? באיזו תחושה הם קמים בבוקר? שהחודשיים שהם הכי מחכים להם בשנה הם סיוט עבור הוריהם. שהם הדבר המעצבן הזה בדרך אל החופש. שלגדל אותם זו באסה, וכל זמן איתם הוא מועקה. שהם לקחו לאבא את האוויר ולאמא את הנשמה.
מהשנייה שהשעון מורה על השעה ארבע אנחנו רק מחכים לרגע הנכסף שהאור בחדרם יכבה ונוכל לשבת בסלון על כוס קפה ולהירגע. והם מתחננים; רומזים לנו בדרכם. מבקשים כוס מים, מפילים את המוצץ לרצפה בכוונה, מדמיינים דינוזאורים בחלון ומביימים כאבי בטן – מה הם לא יעשו כדי להשיג מאיתנו עוד קצת תשומת לב.
אנחנו נמצאים בעידן שבו כל רעיון המשפחה עומד למבחן מחודש. מכל עבר מקיפים אותנו אנשים שמטיפים בעד אינדיבידואליזם מקודש, רווקות כאידיאל ונגד הבאת ילדים לעולם, ובתווך עומדים רווקים שרוצים להתמסד וקצת מאבדים את החשק בגללנו. כי זה משפיע. בסוף, מאחורי העורף, המסר מחלחל. והמסר הוא שלגדל ילדים זה סיוט. שלהיות הורה זה מעייף ומעצבן. שתינוקות ישתו ממך את השמחה, את הבירה בחמישי בלילה, את החיים.
אני לא אומרת שצריך להפסיק לצחוק ולהתנחם. אבל מותר לתהות לגבי המינונים, וצריך אנשים שיעשו למשפחה יחסי ציבור טובים באותה התלהבות שבה אנחנו מסתלבטים עליה. צריך שיהיו גם אלו שיגידו שלהיות הורים זה כיף ושגידול ילדים מעניק משמעות ויציבות בעולם הזה. שאין דבר יותר שובה לב מילד שמסיים גן ומתינוק שאומר מילה בפעם הראשונה.
ליצור הקטן שיצא מתוכנו אולי אין פייסבוק אבל יש רגשות. והוא מבין בדיוק מה הולך סביבו. והוא צריך לשמוע, מעבר לדאחקות היומיומיות, שגם אוהבים אותו ושמחים בו.
