אם בני גנץ ייכנס לפוליטיקה, תהיה לו הצלחה גדולה. איך אני יודע? מה זאת אומרת, גימטריה. הערך הגימטרי של "בני גנץ" הוא 205, בדיוק כמו "אני כאן הבוס" ו"המועדף". עם תוצאות חדות וברורות כאלה, לנתניהו כדאי להתקפל מראש ולוותר על התמודדות מולו.
בשני סקרים פוליטיים שנערכו בשבועיים האחרונים נכללו שאלות הקשורות לבני גנץ. בסקר הראשון, שפרסם עמית סגל בחברת החדשות, זכה גנץ ל־13 מנדטים בראש רשימה עצמאית, וכן קטף את המקום השני אחרי בנימין נתניהו בשאלת ההתאמה האישית לתפקיד ראש הממשלה: 13 אחוזים מהמשיבים ראו בו את האדם הראוי ביותר לניווט המדינה. בסקר של ידיעות אחרונות זכה גנץ ל־14 מנדטים בראש רשימה משלו, ול־24 מנדטים אם יעמוד בראש סיעת המחנה הציוני.
צילום: גדעון מרקוביץ
אבל מי שרוצה לדעת מה באמת שווה גנץ בקלפי יכול לסמוך על תוצאות מחשבון הגימטריה לא פחות מאשר על שני הסקרים הללו. למה? כי כבר היינו בסרט הזה. כמה פעמים. רמטכ"ל פורש משירות ארוך ומפואר, שמו נזרק אוטומטית לרשימת המועמדים לראשות הממשלה או לפחות לתפקיד שר הביטחון, והשלב הבא הוא אופוריה: סקרים מחמיאים, חיזור נמרץ מכל כיוון, אמירות עמומות שלא מרגיזות אף אחד, ואז היבחרות – בדרך כלל כתוצאה מהצנחה – לאחד המקומות הראשונים.
השלב הבא כבר הפך לבלתי נמנע: התרסקות. אפשר לחזור לעבר הרחוק. ליגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, שאחרי מלחמת יום כיפור ולקראת בחירות 1977 הקים את ד"ש, והיה לחצי משיח. המפלגה אמנם קיבלה 15 מנדטים, אבל שרדה יחד עם ידין קדנציה אחת בלבד לפני שהתפרקה כלא הייתה.
אבל בואו נתעסק בהווה, ובנתון די מדהים: חמישה רמטכ"לים מסתובבים כלוויינים מנותקי קשר סביב הכוכב פוליטיקה. אהוד ברק תר בעולם, משגר עקיצות בטוויטר לכל עבר ומשמש מרואיין מבוקש בקרב שדרני שמאל, שמוצאים נחמה פורתא בדבריו החדים ובלוחמנותו כלפי שנוא נפשם נתניהו. אבל שאהוד יקפוץ למים הסוערים? נו, זה כבר קצת גדול על הלוחם המהולל ממבצע אביב נעורים.
כשברזומה שלך יש קריירה פוליטית קצרה שהסתיימה בהתרסקות מהדהדת, אתה חושב עשר פעמים אם לעשות את המעשה הנמהר הזה שוב.
מנגד, בוגי יעלון מדשדש עם איזו עמותה שהקים, ובשום סקר הוא לא מצליח לעבור את אחוז החסימה. לא שצריך סקרים – שכאמור, לא כדאי להסתמך עליהם – כדי לדעת את מצבו העגום של בוגי, שפשוט לא קיים בזירה הציבורית.
הלאה. גבי אשכנזי, ככל הנראה עדיין בצל הדי פרשיית הרפז שפגעה בו ציבורית, נזהר מראש מלהיכנס לקלחת הפוליטית. לפחות כרגע. מי שהיועץ המשפטי דאז יהודה וינשטיין אמר עליו שהתנהגותו בפרשה, יחד עם ראש הלשכה ארז וינר, אינה הולמת קצינים בכירים כל כך בצבא, פועל בחכמה. השאלה היא עד כמה יחזיק מעמד ועד כמה גדול יהיה הפיתוי.
הבא בתור הוא שאול מופז. כרגיל, כניסה מרשימה ומלאת זיקוקים לשדה הקרב הפוליטי הישראלי, ואז דשדוש כמעט חסר משמעות עד לפרישה בקול ענות חלושה, פחות מעשר שנים אחרי שפרץ לתודעה כפוליטיקאי מבטיח.
והנה החמישי – בני גנץ. יותר מכל מי שמנינו לעיל, גנץ מזכיר דווקא את אמנון ליפקין־שחק: הנסיך הלבן ויפה התואר עם הדרגות על הכתף, איש שקט ואצילי שייקח אותנו על סוסו לעבר השקיעה והרחק מנתניהו. כולנו זוכרים איך זה נגמר אצל שחק: קריירה פוליטית קצרצרה בת שנתיים, התאדות מהירה לעולם העסקי ועזבו אותי במנוחה.
לא יהיה מיותר להזכיר כאן גם את הנציג הדתי שעשה מסלול דומה לשלל הגנרלים ברשימה הלא מרשימה הזו. אפי איתם כבש בסערה את המפד"ל עם סיום שירותו הצבאי בדרגת תת־אלוף. שש שנים לאחר מכן, תוך מריבות וקרעים אינספור עם חברים אחרים במפלגה, הוא הקים יחד עם יצחק לוי את מפלגת אח"י, נטמע בליכוד ופרש עוד לפני הבחירות הבאות לכנסת.
אפשר להתחיל לנתח את כישלונם של הגנרלים לשעבר בפוליטיקה. הסיבות יכולות להיות רבות. הנה שתיים למשל: הבוקיות הצבאית, שאינה מתאימה לזירה הנכלולית האזרחית, והבועה המגוננת והמפנקת ששהו בה במשך שנים, במנותק ממה שרוב הציבור מכיר – אי ביטחון תעסוקתי, משכורות סבירות ורכישת מוצרים במחיר מלא במקום בהנחות של יריד "חבר".
אבל מעבר לכל זה, יש כנראה סיבה אחת עיקרית לכישלון הגנרלים – וכדאי שגנץ ייקח אותה בחשבון: הציבור הישראלי התבגר. הוא כמובן עדיין זקוק ללוחם עז הנפש שיגן עליו בגבולות ובכלל, אבל כבר לא סוגד לכל מי שפלאפלים על כתפיו אחרי תום שירותו הצבאי. או אז הוא פשוט רואה בו עוד אזרח טוב שעשוי להועיל לחברה אבל גם עשוי מאוד שלא, ומתנהג בהתאם. זה תהליך בריא וראוי, שמצביע על חוסן חברתי והפיכתנו לאומה ככל האומות, הפעם במובן הטוב של הביטוי.
ואם תרצו, בכך שאנו לא מצדיעים לגנרלים הפושטים את מדיהם אנחנו גם מגשימים עוד חזון אחד קטן של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. בספרו "מדינת היהודים" כותב הרצל את הפסקה הזו, שראוי להיזכר בה מדי פעם, על דמותה של המדינה היהודית העתידית ותפקידם של קציני הצבא בה (לצד כוהני הדת): "נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת ענייני המדינה, אשר בכבודה יתיימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ".
