בשקט, בנועם, במילים מתוקות ועדינות, הבן של טלי גוטליב הזכיר לה את מה שהיא שכחה בעצמה. "זוכרת את הביקור שלך אצלי בבארי?", כתב לה, "בדירת חדר בקיבוץ לפני כשנה שנה וחצי? באת אלי והאזנו ביחד בפטיפון שלי פעמיים ברצף לכל התקליט של הכבש הששה עשר. צד א' וצד ב', ושוב פעם ככה, נהנינו וחווינו".
טלי גוטליב של הליכוד לא זכרה את זה. היא לא זכרה שטלי של לפני הליכוד בעצם די אהבה את יהונתן גפן. היא לא זכרה שהיא נהנתה מהשירים שלו. עד כדי כך היא לא זכרה, שהיא הייתה מסוגלת לכתוב את המילים "יהונתן גפן ייצג שתיינות, סמים ופריצות". והיא כתבה את זה משום שעכשיו היא בתפקיד. ובמסגרת התפקיד הזה לא מספיק להילחם באלו שקוראים תיגר על עמדותיה. צריך גם להשמיץ, להשפיל ולזלזל בכל מי שהם מעריכים. כולם נכנסים פתאום לקטגוריה של "לא משלנו".
והנה נרקם לו הנרטיב המחודש, לפיו, מי שלקח סמים ונפל לאלכוהול אינו יכול להיות פתאום נכס צאן ברזל, אלא אם כן הוא זוהר ארגוב כמובן, כי הוא דווקא כן משלנו.
ורק ילד אחד, הבן של טלי גוטליב, נעמד על רגליו האחוריות ומראה לאימו כמה המלך עירום. רגע, מעידות מילותיו, מה קרה לך? זאת לא את. אני מכיר אותך. ואני ממשיך לקרוא לך "אמא יקרה שלי", למרות שעכשיו, בנקודה הספציפית הזאת, אני לא מסכים איתך. אני ממשיך לקרוא לך ככה כי אני זוכר שאת אמא שלי. אני זוכר מי הביא אותי לעולם ומי חינך אותי ומי נתן לי מכוחותיו. וכמו שאני זוכר את זה, ככה אני מבקש ממך – אל תשכחי מי ליווה את פסקול ילדותך. אל תפסלי את התרבות והאמנות שהוא הביא לעולם שלך, את ההנאה והעונג, רק בגלל שהוא לא מהמחנה שלך. אל תישאבי לשם.
הליכוד צריך לעשות בדק בית. הוא צריך לשאול את עצמו מה התבלבל שם בדרך. איך יכול להיות שראש ממשלה לא מפנה לעצמו כמה מילים כדי להספיד משורר לאומי. שימו לב למקרה הקטן הזה, כי הוא הסיפור הגדול פה. נבנה כאן אתוס ישראלי חדש. ה"אנחנו והם" גלש כבר למחוזות התרבות והאומנות. והתפיסה הזאת מחלחלת. היא מגיעה גם למקומות כמו ערוץ 14. היא מתפשטת גם ברחבי הפייסבוק, ופתאום לנועם פתחי כבר אין בעיה לכתוב על גפן שהוא "היה פריבילג שאמר מה שבא לו, גם לנו מותר". ומי יודע האם זו לא תחילתו של עידן חדש, במסגרתו המוות כבר לא יגן על אדם מפני קלונו, כל צד פוליטי יספיד רק את מי שמזוהה עימו, ומגישי טלוויזיה יבטלו במחי מהדורה חצי תרבות ישראלית.
בעוד שעות ספורות יורד הדגל לחצי התורן, ובתחנות הרדיו וברחבי הארץ טקסים ישמיעו את "הנסיך הקטן". אף אחד לא יפסיק לשיר. אף אחד לא יגיד "מממ, אבל מי שכתב את המילים הנפלאות האלה לא היה משלנו".
מי שהיה מסוגל לכתוב מילים כמו "ואם אי פעם תגיעו לכאן, תדעו שכאן הוא חרש צנח. וקול הנפילה מעולם לא נשמע, בגלל החול הרך", הוא אדם שאהב את ארצו מאוד. ומי שהעניק לה שירים יפים כל כך, ראוי שהיא תעניק לו לפחות כבוד אחד אחרון.
