לפני כחצי יובל שנים פנה ליד ושם חיים רוט, ניצול שואה יליד הולנד, בבקשה להעניק תעודות הוקרה לשני מציליו: האחד הולנדי שאינו יהודי, והשני יהודי. המוסד נעתר, כמקובל, להעניק תעודת חסיד אומות העולם למציל הלא יהודי, אבל סירב למחווה דומה כלפי תאומו היהודי.
הנימוק היה כפול. ראשית, חוק יד ושם, שהתקבל עוד ב־1953, קובע שעל הארגון "להנציח את זכרם של חסידי אומות העולם". החוק אומנם אינו אוסר במפורש הנצחת מצילים יהודים, אבל ביד ושם פירשו את החוק, בהיגיון סביר בהחלט, כזה שמכלל הן גוזר לאו. הנימוק השני היה מהותי יותר: לפי אנשי יד ושם של אז, מצילים יהודים עשו את המצופה מהם, מעשה "מובן מאליו" של הצלת בני עמם, ועל כן אינם ראויים להוקרה מיוחדת.
סביר להניח שניצולי שואה רבים קיבלו תשובה דומה לזו של רוט, והסתפקו בכך. אבל רוט, מי שיזם את מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם" (קריאה פרטנית של שמות הנספים) אינו ניצול מן השורה. התשובה שקיבל רק דרבנה אותו למפעל הנצחה נוסף: הנצחתם של היהודים שהצילו יהודים. לשיטתו, גם יהודים שחרגו מהעיסוק בהצלת בני משפחתם הקרובה והתאמצו להציל יהודים רבים ככל האפשר תוך סיכון עצמי לא מבוטל, ראויים להוקרה ולהנצחה.
עוד בשנת 2000 הקים רוט את "הוועדה להוקרת גבורתם של מצילים יהודים בשואה", שפעלה בשני אפיקים מקבילים: תביעה ממוסדות המדינה, ובראשם יד ושם, לשנות את היחס למצילים היהודים, ולצד זאת פעולה עצמאית להוקרתם של המצילים, גם לפני המדינה. הוועדה חילקה עד היום, בשיתוף ארגון בני ברית, 617 תעודות הוקרה כאלה.
הטקס האחרון התקיים לפני כארבעה חודשים, והוא היה הגדול ביותר. חולקו בו 209 תעודות הוקרה לחברי המחתרת המשותפת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, שיצאו לכל רחבי הונגריה כדי להזהיר את היהודים מהסכנה האורבת להם מן הכיבוש הנאצי, ולהציע להם הגנה באמצעות תעודות חסות מזויפות שהנפיקה השגרירות השווייצרית בבודפשט. זה היה המבצע שריכז משה קראוס, אולי המציל היהודי הגדול ביותר בתקופת השואה, שרק לאחרונה זכה בהנצחה ביד ושם.
הנצחתו של קראוס היא חלק משינוי המגמה ביד ושם, כפי שמדווח אריה ברנע, היו"ר הנוכחי של הוועדה שהקים רוט. במשך השנים חלה הקלה הדרגתית בסירוב של יד ושם להנציח את המצילים היהודים, וכיום הארגון מנציח אותם בתוך המוסד וגם חוקר את פעילותם. בשנת 2020 אף הוקדש הנושא השנתי של יום השואה ליהודים שהצילו יהודים. הדבר היחיד שיד ושם עדיין אינו מוכן לעשות הוא הענקת תעודות הוקרה אישיות למצילים, בדומה לחסידי אומות העולם. את זה, כאמור, עושה הוועדה עצמה.
אגב, ברנע מספר שמינויו לתפקיד היו"ר התנהל בדרך אופיינית לרוט. ברנע, מחנך ותיק שעסק רבות בחקר השואה ובהנחלת זכרה בחברה הישראלית, הכיר את רוט ואת הוועדה שלו, אבל לא היה חלק ממנה. יום אחד התקשר אליו רוט, ובפיו בשורה: הוועד המנהל שלנו בחר בך להיות היו"ר הבא שלנו. לברנע לא נותרה ברירה אלא לקבל את דין התנועה.
ברנע אומר שהיעדים הבאים של הארגון הם שניים: האחד, לשבור את המעוז האחרון של ההתנגדות ביד ושם, ולדאוג לכך שתעודות ההוקרה למצילים היהודים יינתנו מידי המוסד הממלכתי העוסק בחקר השואה, ולא רק מאת ארגונים וולונטריים, חשובים ככל שיהיו. זה כרוך כנראה גם בשינוי חוק יד ושם, יוזמה שהעלתה עוד ב־2016 חברת הכנסת דאז יעל גרמן, אבל לא מומשה בין השאר בגלל התנגדות יד ושם. היעד השני חשוב אף יותר לדעתו: שמערכת החינוך תעסוק בסוגיית הצלת היהודים בשואה בידי יהודים ולא יהודים גם יחד, ולא רק בסיפור ההשמדה.
סנונית ראשונה בכיוון הזה, הוא אומר, הייתה כש"הצלחנו לשכנע את משרד החינוך להקדיש את השתלמות המורים להיסטוריה בקיץ הקרוב לסוגיית ההצלה". אבל מובן שנדרשת תוכנית מקיפה יותר. לדבריו, "ההנצחה וההוקרה חשובות כמובן, אבל מבחינתי היעד העיקרי הוא המופת הערכי: ללמוד איך יהודים ולא יהודים היו מוכנים לסכן את חייהם כדי להציל בני אדם אחרים".
